הדחת המנהיג המכהן במפלגת העבודה אינה עניין דרמטי. למעשה אין אירוע שגרתי מזה בפוליטיקה הישראלית. מדובר במסורת עתיקת יומין עוד מימי מפא"י העליזים. שיטת הבחירות אמנם היתה שונה, גם החומר האנושי. אבל הדנ"א של אז נותר היום כשהיה.
עסקניה אולי מכורים לסיטואציה, אולם למתבוננים מהצד, הופכת הנטייה החולנית להשמיד את המנהיג בעודו באיבו, את מפלגת העבודה למפלגה אכזרית ונטולת מוסר. שלא לדבר על הליקויים הקשים בתפקוד הנגרמים כתוצאה מכך. עד כמה באמת יהיה אפשר לסמוך על יו"ר המפלגה הבא שיוכתר ביום שני הקרוב, אם הוא וכל מי שסביבו יודעים שרגע הניצחון הוא גם הרגע שמתהפך שעון החול המבשר על לכתו בטרם עת. שבתוך שנתיים־שלוש הוא בחוץ.
היחיד שהצליח להבין את הצורך הקריטי בשינוי הוא אהוד ברק. במהלך מתוחכם הצליח לגרום לחברי המפלגה לתמוך בחוקה חדשה שאותה ניסח, שהקנתה לו סמכויות־על וכמובן גולת הכותרת - חסינות מפני הדחה מוקדמת, והצליח לאשר אותה בוועידה.
השינוי הנכסף אמנם לא הצליח בסופו של דבר לחלץ את ברק עצמו, שנאלץ לבחור בין הישארותו במפלגה לבין היצמדותו לכיסא בלשכת שר הביטחון, ובחר כמובן בכיסא. אולם היה יכול להישאר כירושה לבאים אחריו. אלא שבאקט מחאתי חפוז וחסר בינה, מיהרו פליטי העבודה שנותרו בן לילה חסרי כל ומנודים משולחן הממשלה, לסלק את החוקה החדשה ולהחזיר את החוקה הישנה.
כשעמד על הבמה אז, באותה ישיבת ועידה שאחרי פרישת ברק והקמת מפלגת "העצמאות", קרא בוז'י הרצוג להיפטר מכל מהלך שהוביל ברק ולהחזיר את החוקה הישנה כאקט סמלי של התנערות והתנקות. עכשיו מתנקה המפלגה ממנו, בחסות אותה חוקה בדיוק.
אהוד ברק אמנם הצליח לשנות את החוקה, אבל הוא לא היה היחיד שניסה לשנות את חוקי המשחק על מנת לחלץ את עצמו מדרך כל בשר - שבה עברו רבים וטובים ממנהיגי המפלגה הוותיקה. אחרי הפסדו של אהוד ברק בבחירות 2001 לאריאל שרון, התפטר ברק מתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ובפריימריז שהתקיימו לאחר מכן ניצח פואד בן־אליעזר, שהוביל את כניסת המפלגה לממשלת שרון עבור תפקיד שר הביטחון.
שנה לאחר מכן, היות שנבחר רק לאחרונה ולא היה הוא זה שהוביל את העבודה לכישלון בבחירות, סבר לתומו כי יוכל להמשיך להוביל את המפלגה גם בבחירות. הוא טעה בגדול. לא רק שלא הצליח למנוע בחירות פנימיות, אלא אף הודח על ידי חבריו שהעלו את עמרם מצנע, וכך הפך בן־אליעזר למנהיג העבודה, שלמעשה מעולם לא היה מועמדה לראשות הממשלה. בינתיים, בניסיון לחלץ את עצמו ממצב הביש שאליו נקלע, התפטר מממשלת שרון בטענת שווא כי הוא מתנגד לתקציב - והוביל את המדינה כולה לבחירות כלליות.
רבים בעבודה האשימו את הרצוג בכך שניסיונו להיכנס לממשלת נתניהו נועד בין השאר לחלץ את עצמו מאימת הפריימריז. הרצוג בתור שר החוץ היה מגיע, על פי אותה תיאוריה, מחוזק יותר ועם יתרון בולט יותר על פני יריביו. אם פואד עזב את התפקיד כדי להינצל, על הרצוג נטען כי חיפש להתמנות לתפקיד כדי לשרוד.
לא תמיד זה נכון. עמיר פרץ היה שר ביטחון מכהן כאשר הודח בידי אהוד ברק, שמיהר להחליף אותו בתפקיד אחרי ניצחונו. למעשה באותן בחירות פנימיות, פרץ, שהיה שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה המכהן, לא היה אפילו מועמד ריאלי. הקרב ניטש בין אהוד ברק לעמי אילון. פרץ לא היה אפילו סטטיסט.
מפלגה מחפשת הכרה
עברו הרבה שנים מאז, ועכשיו לא רק שפרץ חזר למשחק אלא הפך לשחקן מוביל. בסיבוב הראשון כבש את הפסגה בדרך למאבק שבו הכל עוד פתוח. אם הרצוג ביקש לעשות היסטוריה בתור המנהיג שנבחר פעם נוספת, הרי עכשיו מבקש פרץ להצטרף לאלה שעשו היסטוריה לפניו כמי שנבחרו בפעם השנייה, אחרי כישלון חרוץ בפעם הראשונה.
פרץ הודח מראשות העבודה ומתפקיד שר הביטחון אחרי הכישלון שדבק גם בו בעקבות מלחמת לבנון השנייה.
מנגד, בזמן הקצר שכיהן בתפקידו הצליח לזקוף לא מעט נקודות לזכותו, כמו ההחלטה על פריסת כיפת ברזל בסדרי גודל שהצבא ומערכת הביטחון התנגדו להם בתוקף.
מבקש להצטרף לאלה שעשו היסטוריה לפניו. פרץ מצטלם לסלפי עם תומכיו // צילום: לירון מולדובן
כעת מצביע פרץ על מנהיג אחר של המפלגה - יצחק רבין, שתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה זכורה ככישלון מוחלט; לעומת השנייה שנחשבת בחוגי העבודה למוצלחת ביותר. כך גם לגבי אהוד ברק. הקדנציה שבה כיהן כשר ביטחון, או הבשלות והבגרות שהוא משדר היום - שוב, בעיני תומכי המפלגה - היא לאין ערוך יותר מאשר הקדנציה הראשונה שבה כיהן כראש ממשלה, שהתפרקה אחרי קצת יותר משנתיים בלבד.
גם על בנימין נתניהו מצביע פרץ כמי שעשה שינוי בין הקדנציות. נתניהו אמנם לא כוס התה שלו, אולם גם בעיניו אין מה להשוות בין נתניהו של 96' לבין זה של 2017. כולם מילאו תפקידים חשובים לפני שהיו ראשי ממשלה, כולם באו עם ותק ועם עשייה, גם ציבורית וגם פוליטית, אבל בקדנציה הראשונה כולם נכשלו. גם אני אולי נכשלתי, הוא אומר, ודאי שמבחינה פוליטית. אבל עכשיו אני בא מוכן.
פרץ מגיע לבחירות כשהוא נתמך בידי יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, וכן בידי ראשי המגזר הערבי החברים במפלגת העבודה. אלה שני מוקדי כוח שלאבי גבאי לא יהיה פשוט להתגבר עליהם. למעשה, הוא אפילו לא ינסה. העלייה של גבאי לסיבוב השני הגיעה משום מקום, וכך אם יצליח לכבוש את הבחירות הסופיות - יהיה זה משום מקום. נראה שאפילו הוא לא מאמין למומנטום שהצליח ליצור בקרב חברי המפלגה.
גבאי נישא על גלי האהדה של המועמד החדש, החיצוני, זה שהגיע מבחוץ כדי להפיח חיים חדשים במפלגה העבשה. כבר בשלבים הראשונים של הקמפיין זיהה את הכמיהה לדם חדש, אבל תוצאות הבחירות מלמדות שאפילו הוא היה רחוק מלהבין עד כמה.
עד כמה מוזר שזה נשמע, המפלגה שחבריה נוהגים להתהדר בתואר "המפלגה שהקימה את המדינה", מוצאת את עצמה פתאום מחפשת הכרה. ותיקי המערך, שנהנו כל חייהם מהקרבה לצלחת, במפלגה שחילקה את משאבי המדינה לאנשי שלומה ומקורביה, אלה שנשאו בתואר "מלח הארץ" בגאון, יפי המראה והתואר, מסתובבים היום נבוכים ומיואשים, מחפשים שמישהו יעניק להם חיבוק, שייתן מילה טובה, שיזכיר להם נשכחות עבר. אבי גבאי הוא כזה.
אמנם הוא לא לגמרי משלהם, הוא בכל זאת מרוקאי, אבל הבחירה שלו לעזוב את מנעמי השלטון, לפרוש על רקע אידיאולוגי מהממשלה, ובמקום לחבור לעתיד פוליטי מבטיח אצל יאיר לפיד העדיף להחיות את הגווייה המהלכת ולהצטרף אליהם. והם, חברי העבודה, נפלו שדודים לרגליו והצביעו לו בהמוניהם.
קלף נוסף שיש בידי גבאי שאין לפרץ - הוא שאם פרץ ייבחר, יתמנה ליו"ר האופוזיציה. גבאי הודיע כי תפקיד יו"ר האופוזיציה שמור להרצוג, אם ירצה בכך. אבל לעובדה שגבאי, שאינו חבר כנסת ולכן צריך לחלק את תפקיד יו"ר האופוזיציה שחייב להיות ח"כ, יש גם צד שני.
בניגוד לפרץ, הוא אינו יכול להיות גם ראש ממשלה. בחירתו של גבאי מטרפדת למעשה סופית כל אפשרות להרכיב ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. זה יתרום אמנם לתחושת היציבות הקואליציונית בעיקר של ראש הממשלה, אולם עשוי לערער לגמרי את מצבו של שותפו הבכיר - משה כחלון.
הקמת קואליציה חלופית ללא בחירות - היא דבר שתמיד טוב שיהיה בידיהן של שותפות קואליציוניות כדי לנפנף בו בשעת הצורך, וכחלון יאבד זאת במקרה של בחירה בגבאי. אבל זו רק הבעיה הקטנה שלו. גבאי כראש מפלגת העבודה יכול, באמצעות העברת המסרים המתאימים, לפגוע קשה בכולנו של כחלון. הם הרי יושבים פחות או יותר על אותו אלקטורט. אמנם כחלון ימני וגבאי שמאלני, אבל בנושאים החברתיים הם היינו הך.
בחירתו של גבאי אינה מבשרת טוב גם ליאיר לפיד. דמות חברתית עם ניחוח שמאלני זה בדיוק החתך של מצביעי יש עתיד. לפיד שאינו נהנה מתמיכה של קהל נאמן ומוצק, עשוי למצוא את עצמו מאבד, שוב, את הובלת גוש השמאל לטובת מפלגת העבודה, בדיוק כמו שעשו לו הרצוג ולבני בפעם הקודמת.
לפיד יודע היטב כי בהיעדר אג'נדה ברורה או מנהיג דומיננטי, מוצא את עצמו גוש השמאל נוהר אחרי התקווה הלבנה הבאה. פעם זה לפיד עצמו, פעם זה החיבור ההיסטורי של הרצוג ולבני ובפעם הבאה, מי יודע, זה עשוי להיות אבי גבאי.
"חבילת הרצינות"
ראש הממשלה רצה שהרצוג ייבחר. גם כי מדובר ביריב שאותו הוא מכיר טוב יותר מכולם, ויודע מה היכולות שלו כמו גם מהי תקרת הזכוכית שלו. וגם כי תכנן לפנות אליו פעם נוספת בניסיון לצרפו לממשלה. עכשיו, כשגבאי או פרץ ינצחו, סביר להניח שהוא אפילו לא ינסה.
ההערכה היא כי נתניהו מעוניין לצרף בקרוב גורם ממפלגות השמאל לקואליציה כחלק מ"חבילת הרצינות" שהוא מגבש לנשיא ארה"ב, כחלק מהניסיון האמריקני לקדם תהליך מדיני משמעותי באזור. למרות שהניסיון האחרון עם הרצוג כשל, נתניהו לא היה מהסס לפנות אליו שוב. אולי בחירתו המחודשת הביאה איתה מנת ביטחון עצמי שהיתה חסרה בפעם הקודמת כדי לסגור עסקה.
רה"מ רצה שהרצוג ייבחר, על מנת לנסות לצרפו שוב לממשלה // צילום: קוקו
אבל זה לא יקרה. הרצוג בחוץ והשניים האחרים כבר הודיעו שפניהם לבחירות ולא למשרד החוץ. כך נותר נתניהו עם אופציית לבני, המועדפת עליו הרבה פחות אבל אם אין ברירה, אין ברירה.
בשלב הזה נתניהו לא מסכים למנות אותה לשרת החוץ, מה שהיה יכול להחיש את כניסתה לממשלה, אולם כן יסכים לקדם את מינויה לתפקיד באו"ם לקראת הבחירות הבאות. התפקיד שבו מעוניינת לבני אינו דורש את הסכמת נתניהו, כיוון שלא מדובר בתפקיד מטעם המדינה, אולם ראש הממשלה יכול להערים קשיים על המינוי עד כדי טרפודו, במידה שיחליט לעשות כן.
שחיקתה של ההגמוניה
כמו בהפגנות למען השוויון בנטל והתלונות המתוקשרות על ההדתה בצה"ל שהגיעו בעקבותיו, כך החל בשבועות האחרונים קמפיין מוסדר ומוקפד נגד ההדתה במערכת החינוך. מי שהובילה את המהלך היא הקרן החדשה לישראל באמצעות ארגון "מולד", שפרסמה דו"ח בנושא ומייד קפצו חובבי הדמוקרטיה ושומרי סף החילוניות, שלהם ייצוג רב בתקשורת, על מנת להטיף נגד התופעה ולמגרה.
השבוע הודיע ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק, כי יפעל להוציא את לימודי ההעשרה התורניים ממערכת החינוך העירונית, והפך מייד לגיבור היום בקרב דוברי הקרן החדשה ומחבביה.
זכותם כמובן של ההורים למנוע מכל גורם שאינו חלק אינטגרלי ממערכת החינוך הממלכתית להיכנס לבתי הספר, ובלבד שיש רוב החושב כמותם, אולם לא נראה כי המקרה הנוכחי עוסק בזה.
הסיפור פה הוא על אליטה שהולכת ומאבדת את דרכה. של הגמוניה הולכת ונשחקת, הרבה מאוד אגב בזכות אותם ארגונים המבקשים לייצג אותה, כמו הקרן החדשה וגרורותיה. בבית ספר שבו ההורים לא מעוניינים בבנות שירות או בעמותות ציוניות־דתיות, אין צורך בפנייה לתקשורת או בהחלטה של ראש העיר. אין שום כוח בעולם שיכול לכפות את זה, גם לא נפתלי בנט.
אלא שלרוע מזלם של אותם הורים נאבקים, בהרבה מהמקומות המדוברים הם אינם הרוב אלא המיעוט. למרות שבית הספר ממלכתי ולא דתי, יש ביקוש הולך וגובר ליהדות ולמסורת. גם מצד ההורים וגם מצד התלמידים.
מתברר שעשרות שנים של ניסיון לנתק את הילדים מכל סממן יהודי־מסורתי בחלק מהמוסדות בחינוך הממלכתי, רק הגבירו את הצימאון להם. וככל שהמערכת לא מכשירה את המורים לעסוק בסוגיות אלו, כך נאלצים המנהלים לבקש את תמיכתם של אותם גורמים חיצוניים על מנת למלא את החסר.
הרבה יותר קל לצרוח בתקשורת מאשר להחתים הורים על הפסקת פעילות אותן עמותות. הרבה יותר קל להצביע על בנט כאשם במצב, מאשר על המנהל של הילד שחולל אותו במו ידיו. לכתוב מכתב נזיפה למנהל או למפקח זה סתם מעשה אפרורי של הורה ממורמר. לתקוף את שר החינוך מהימין - זו הדמוקרטיה בתפארתה. התקשורת הרי מייד מהללת ומקלסת. אז מה עדיף? התשובה ברורה.
אולי כתוצאה מהקמפיין רחב ההיקף אכן יהיו בית ספר או שניים שיסלקו את בנות השירות או העמותות הדתיות, אבל את הכיוון הכללי כבר לא יהיה אפשר כנראה לעצור. קרב המאסף של אלה המתנגדים לנשק מזוזה או שילדם ילמד על ירושלים כבר הוכרע. הם מבינים זאת. לכן הם צועקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו