כנפיים יפות

דומה שהקולנוע הישראלי חווה סוג של האטה. כמות הסרטים שמופקים בארץ אמנם נותרה גבוהה, אך בניגוד לשנים קודמות, כמעט אף אחד מהם אינו עושה כותרות או מייצר באזז בפסטיבלים החשובים. ורובם אינם מצליחים למצוא קהל.

קחו את "להציל את נטע", לדוגמה, סרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי", "בטיפול"), אחד הבמאים שהוציאו את הענף המקומי לדרך חדשה בתחילת האלף הנוכחי. המלודרמה הנשית השאפתנית הנ"ל, שקטפה את פרס "חביב הקהל" בפסטיבל ירושלים לפני שנה, היא יצירה אינטליגנטית וסנטימנטלית שקשה מאוד לא לסמפט אותה. אך למרות מצבור הרגעים היפים והמדויקים שיש בה, היא אינה מהפכנית או פורצת דרך בשום צורה. והיא רחוקה מלהיות "מגנוליה".

אין בכך לומר שהסרט אינו ראוי לצפייה. אבל יש בכך לומר שבדומה לסרטים ישראליים אחרים מן העת האחרונה, כמו "חדרי הבית", של איתן גרין, או "נמל בית", של ארז תדמור, למרות מעלותיו, הסיכויים שלו להתחרות בשוברי הקופות של הוליווד נראים קלושים.

על כל פנים, ב"להציל את נטע" ברגמן מאחד כוחות עם הסופר־משורר הפורה ערן בר־גיל כדי להביא למסך ארבעה סיפורים קצרים, שבמרכזם ארבע נשים שנקלעות אל צומת דרמטי בחייהן. דליה (רותם אבוהב) היא סגן אלוף בצבא (ואם חד־הורית), שמתמודדת עם בוקר מהגיהינום. רותי (נעמה ארלקי) היא צ'לנית חוזרת בשאלה, שמייחלת לצאצא עם בת זוגה. מירי (עירית קפלן) יוצאת לפיקניק עם משפחתה, בידיעה שבעלה מתכנן לספר לילדיהם שהוא עוזב את הבית. ואילו שרון (נטע ריסקין) חוזרת לארץ לאחר שנים ארוכות בעקבות מות אמה, וזאת כדי להכניס את אחותה המוגבלת למוסד.

מי שמחבר בין העלילות השונות הוא נטע (בני אבני), גבר אבוד אך רגיש שצץ בשולי הסיפורים ומתפקד כקטליזטור.

התסריט, שאותו כתב בר־גיל יחד עם ברגמן, מבוסס על הרומן המצליח שלו "ברזל", ובספר, יש עוד דמויות נשיות, שאינן מופיעות כאן.

בנוסף, הספר גם כולל שירים (שמפרידים בין הפרקים), וגם אלה לא שרדו את המעבר למסך הגדול (למרות שחלקם מופיעים באלבום המומלץ "ברזל", של להקת הרוק 1:1).

למרות העריכה שנעשתה לחומרי הרומן, הגרסה הקולנועית עדיין אינה מתהדרת ברוחב יריעה שמאפשר לה לממש את שאיפותיה. מצד אחד, ארבעת הסיפורים מסופרים בתנופה ובחסכנות. אך מצד שני, מכיוון שכולם מקיפים יחידות זמן קצרות ודחוסות יחסית (ומכיוון שאף אחד מהם אינו מציג זווית הסתכלות מקורית או מפתיעה במיוחד), הסיפורים אינם מקבלים הזדמנות לנשום, ולצופים אין אפשרות לבנות קשר עם הדמויות.

כתוצאה מכך, הסצנות הדרמטיות מתקשות להסעיר או לרגש באופן עמוק, והמצב הופך לבעייתי אף יותר בשל הנטייה המעצבנת של הדמויות הנשיות בסרט לבטא את התובנות ו/או את המועקות שלהן באמצעות שורות דיאלוג.

למרבה השמחה, "להציל את נטע" מתגבר על רוב המהמורות שניצבות בדרכו, ומי שגורם לזה לקרות הוא בני אבני. הופעתו המלנכולית והנוגעת ללב היא ללא ספק הנשק הסודי של הסרט, והיא גם זו שגורמת לתוצאה הסופית להיות גדולה מסכום חלקיה. האינטראקציות שלו עם הדמויות הנשיות השונות אינן מתקשות להיות הסצנות המוצלחות ביותר כאן. ובסופו של דבר, הסיפור שלו גם מתברר כמעניין מכולם.

"להציל את נטע" אולי לא ימצא את דרכו אל רשימת "חמשת הגדולים" של ניר ברגמן, שתורכב ביום מן הימים. אבל כמו שקרה לי עם סרטו הקודם, "יונה", גם הפעם אני מוצא את עצמי מסתכל על חצי הכוס המלאה. יש מצב שאני מעריץ.

"להציל את נטע", ישראל 2016