כביש עוקף קלקיליה

סערת התוכנית להרחבת קלקיליה חשפה שוב מגמה שנתניהו זיהה בליכוד: ניסיון לעקוף אותו מימין כדי לקרוץ למתפקדים • למזלו של רה"מ, הפעם ליברמן איתו באותה הסירה • בסיעות החרדיות מביימים משבר שבת חדש • וגם: הסיפור שכולם פספסו בקשר לכרזות המכפישות נגד הרצוג

קלקיליה, צילום: צילום: GettyImages /

חשיפת אישורי הבנייה בקלקיליה, בהיקפים של אלפי יחידות דיור, תפסה את ראש הממשלה לא מוכן. זה לא חדש שהערבים בונים בתים בעריהם ביהודה ושומרון, הבעיה היתה שזה קורה בשעה שיהודים מקפיאים את הבנייה, עניין שמציב את נתניהו כבר כמה שבועות כמטרה למתקפות מימין - של ראשי היישובים ביהודה ושומרון, של הבית היהודי וכן של גורמים מתוך הליכוד. ניסיונות נתניהו לשכנע את מחנהו שממשל טראמפ לוחץ ממש כמו שלחץ קודמו נופלים על אוזניים ערלות. התבטאויות אנשי טראמפ, כמו גם הרושם שהותיר ביקורו בישראל, אינם מאפשרים להשוואה כזו להתקבל על הדעת. 

העובדה שמתפקדי הליכוד (שבוחרים את הרכב רשימת המפלגה לכנסת) ימניים יותר מבוחרי הליכוד יוצרת חיכוך תמידי בתוך מפלגת השלטון. היא מביאה את נבחרי הציבור למשוך ימינה יותר מכפי שהם חושבים לעשות באמת. 

נתניהו מזהה כבר זמן רב את המגמה הזו בתוך מפלגתו. יש לומר שהוא מזלזל בה יותר מאשר הוא מוטרד ממנה. באחת מישיבות שרי הליכוד האחרונות, קטע ראש הממשלה דיון שהתפתח בין שרי המפלגה, הישיר מבט אל חבריו ואמר להם: "אל תנסו לעקוף אותי מימין, כי אין שם מקום". 

אבל על מתקפות של גורמים דוגמת ראשי היישובים ביו"ש, או של מפלגות אחרות דוגמת הבית היהודי, נתניהו כבר מתקשה להבליג. "מעולם לא היתה וכנראה גם לא תהיה ממשלה טובה יותר להתיישבות כמו הממשלה הנוכחית", הוא אומר בכל הזדמנות. השאלה אם בממשלה כל כך טובה להתיישבות היה צורך לחזור על המשפט הזה לעיתים כה קרובות.

הליכוד־ביתנו, חלק ב'?

מי שהצית את האש בנושא קלקיליה הוא ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. הנתון שלפיו ייבנו 14 אלף בתים חדשים התברר כמופרז, אולם עדיין קשה להבין מדוע ממשלה צריכה לאשר בנייה בהיקפים כה גדולים על שטחי C, שאת רובם אפשר לייעד לבניית יישובים יהודיים. למזלו של נתניהו, מי שמצא את עצמו איתו באותה הסירה הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, כך שכרגע אין לו מה לחשוש ממתקפות מצידו של האחרון. במילים אחרות, המצב שאליו נקלע נתניהו בשלהי צוק איתן, כאשר נפתלי בנט ואביגדור ליברמן נגסו בו מימין יחד וכל אחד לחוד, נחסך ממנו כעת. ליברמן ניצב לצידו, ותוקף את בנט כשהוא מאשים אותו בחוסר אחריות. "אני לא יודע מה זה שרי הימין. אני שר מימין, ואני גר בהתנחלות נוקדים ולא במקום אחר", אמר ושיגר חץ לעבר בנט, המתגורר ברעננה, "החלוקה היא לא בין שרי ימין לאלה שלא שרי ימין, אלא בין שרים עם אחריות לבין אלה שאין להם אחריות".

ליברמן הוביל את שיטת המקלות והגזרים שאישור יחידות הדיור בקלקיליה הוא נגזרת ישירה שלה. לכן לא היה יכול להתנתק מנתניהו ולתקוף אותו, אחרת הביקורת היתה מתהפכת על ראשו. 

הוביל את שיטת המקלות והגזרים. ליברמן // צילום: אורן בן חקון

שיתוף הפעולה בין נתניהו לליברמן, שפורח בזמן האחרון ושאולי הגיע לשיאו השבוע, התחיל להדאיג כמה מבכירי הליכוד; שמא השניים זוממים, פעם נוספת, ריצה משותפת בבחירות הבאות. בפעם הקודמת זה אמנם נגמר בכישלון, אולם אם מביאים בחשבון את שאיפתו התמידית של נתניהו להבטיח מראש את ניצחונו בבחירות, ואת העובדה שישראל ביתנו של ליברמן לא מתרוממת לפי שעה בסקרים, ייתכן שמתקבל שילוב אינטרסים שיחבר את שניהם לסיבוב נוסף יחדיו - וידחק את רגליהם של חברי הליכוד, שנמצאים גם כך במצוקת מקום גדולה ברשימה הבאה לכנסת. על כך יש להוסיף את העובדה שמאז נכנס ליברמן ללשכת שר הביטחון, לא נרשם ולו חיכוך אחד בינו לבין ראש הממשלה. בין השניים שוררת תמימות דעים אבסולוטית. די בזה כדי להדיר שינה מעיניהם. 

ולא רק אחר היחסים בין ליברמן לנתניהו הם עוקבים בחשש, אלא גם בין נתניהו לכחלון. אף שזה נראה רחוק ולא מציאותי, ויחסיהם של השניים הגיעו לשפל שכמוהו לא היה מאז השבעת הממשלה, בצמרת הליכוד לא רגועים ביחס לאפשרות שברגע האחרון יירקם בין ראש הממשלה לשר האוצר דיל שישלב את חברי כולנו ברשימת הליכוד. 

ברור לכולם כי על מנת שתרחיש כזה יתממש, דרוש שיתרחשו כמה אירועים שישתלבו זה בזה. הראשון הוא התרסקות כולנו בסקרים. שבעה מנדטים הם ממש לא פסגת שאיפותיו של שר האוצר, אולם אם היה צריך לחתום עכשיו על התוצאה המדוברת היה כנראה עושה זאת בשתי ידיים. היעלמותו המהירה של משה יעלון, שכבר תקופה ארוכה לא עובר את אחוז החסימה, מדאיגה את כחלון - שאינו מעוניין למצוא את עצמו בסיטואציה דומה. לכן הוא משקיע בשלטים ובפרסומות ברשת. ברצונו למנף את מה שנחשב הצלחות כלכליות, כמו תוכנית נטו משפחה ו־15 אלף יחידות דיור במחיר למשתכן, למותג כולנו. 

לא שבתו ממהומות

ביום שני התכנסו חברי שתי המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, לישיבה משותפת בנוכחות כלי התקשורת. הם ביקשו למחות על חילולי השבת הרבים המתבצעים לאחרונה בחסות ממשלת ישראל. בתקופת השרים ישראל כץ וחיים כץ הפכה השבת מיום המנוחה הכללי ליום השיפוץ הלאומי. כבר תקופה ארוכה יושבים נציגי החרדים עם שני השרים ומנסים לפתור את העניין בישיבות סגורות, על ידי צמצום היקף העבודות בשבת וכן באמצעות הרחבת העסקתם של עובדים לא־יהודים. בינתיים, העבודות בשבת על פיתוח תשתית הרכבת ומקומות נוספים נמשכות במלוא הקצב.

ובכל זאת, נראה שיותר מאשר לחולל משבר פוליטי, ביקשו החרדים הפוגה מהמהלומות שהם עצמם סופגים מבית. בתקשורת החרדית הפרטית, זו שאינה משויכת למפלגה מסוימת, תוקפים הפרשנים הבכירים את הח"כים החרדים ללא רחם על שתיקתם בנושא חילולי השבת, סוגיה שפעם היתה מפילה ממשלות. 

איך יודעים שהמשבר הפעם לא אמיתי, לפחות נכון לעכשיו? כי בשביל לחולל משבר הם לא צריכים לכנס מסיבת עיתונאים ולאיים. אם יש מי שצברו קילומטראז' כמעט אינסופי ביצירת משברים קואליציוניים, הרי מדובר בח"כים החרדים. החלטה אחת קטנה שלהם, וכל הקואליציה נעמדת מייד על הרגליים. עשרות פעמים היינו בסרט הזה: דד־ליין להפלת הממשלה, דיונים מרתוניים עם דרגי המקצוע, ריצות של עסקנים ומתווכים מהרבנים ואליהם והתרוצצות בלתי פוסקת של ראשי הקואליציה, לשכת ראש הממשלה, שרים ויועצים, עד שהמשבר נפתר, או - לעיתים נדירות יותר - עד שהממשלה נופלת. 

השבוע לא היה כלום מזה. חברי הכנסת החרדים בקושי ניסו לשכנע, העיקר שיניחו להם לנפשם. יעקב ליצמן מכהן לראשונה בחייו כשר בממשלה, מה פתאום שילך? אריה דרעי תחת חקירה פלילית; אם יעזוב את הממשלה, יישאר בלי כלום. משה גפני ממשיך להיות מבסוט בוועדת הכספים, אז מדוע שיעזוב? ושאר חברי הכנסת של ש"ס נמצאים בשיא התנופה בבחישה הבלתי נגמרת ברשויות המקומיות, בחברות הממשלתיות ובמועצות הדתיות - אם ש"ס תפרוש, מה יעשו? לכן הם בפנים. לא הולכים לשום מקום. 

כשלדרעי היתה הזדמנות להגן על השבת בסוגיית המרכולים, אז המתין בית המשפט למוצא פיו במשך חודשים ארוכים, הוא מרח את הזמן עוד ועוד. עד שפקעה סבלנותו של בית המשפט, והכל התפוצץ.

שודדי הקמפיין האבוד

במהלך הבחירות האחרונות שכרה מפלגת הליכוד, כמו כל שאר המפלגות, את שירותיהן של חברות שונות בתחום הקריאייטיב, הדיגיטל, המדיה החברתית ועוד. מדובר בתחום דינמי ותחרותי מאין כמוהו, שבו מפלגה עשויה להתחרות לא רק במפלגות היריבות או בארגונים פוליטיים, אלא אפילו בגורמים פרטיים לחלוטין - דוגמת בלוגרים פופולריים, אושיות רשת ויצרני "ממים" שגודשים את המרחב הווירטואלי.

כדי להתגבר על השיטפון, נדרשות המפלגות לשלם סכומי עתק לחברות הללו, שייצרו עבורן חומרים בכמויות בלתי נתפסות כדי להציף את הרשת ולבלוט לקראת הבחירות. בוודאי כשמדובר במפלגה עתירת תקציב יחסית, כמו הליכוד. אחת החברות הכינה את החומרים שעוררו סערה השבוע, ובהם הרצוג מאופר כאישה, ציפי לבני מצטיירת כחובבת ראשי חמאס ועוד. החומרים אכן נוצרו, אולם לא הגיעו לשלב שבו אושרו לפרסום. מסיבה שאינה ברורה, צירפה החברה, לצד דיווח החובה שלה למבקר המדינה, תיק עבודות שכלל את החומרים הגנוזים, ומכאן הדרך למהומה היתה קצרה. עד כאן סיפור עיתונאי טוב (של עמית סגל בערוץ 2), וסיפור פוליטי שגרתי. 

אולם כפי שהיטיבו לראות כמה גורמים חדי הבחנה במערכת הפוליטית, מאחורי זעקות השבר של הרצוג על הכפשתו מסתתר סיפור מעניין לא פחות. הרי אם מתעלמים מהמתקפות האגרסיביות נגד הליכוד ומתבוננים בתמונות ובחומרים הגנוזים, צריך להתאמץ לא מעט כדי לחוש את עוצמת הזעזוע שהוצגה כאן. בסך הכל מדובר בחומרים מקובלים למדי במרחב הדיגיטלי, למרות הטעם הרע והוולגרי. אין כאן חצייה של שום קו, ואין ספק שהעניין אינו עולה לכדי הסתה כלשהי, למרות חלק מהטענות העקשניות שהושמעו. 

לפני הבחירות התייחסה ציפי לבני לרה"מ בתוכנית סאטירה, ואמרה שהיא והרצוג החליטו "להוריד את הזבל ביחד". באותו רגע איבדה את זכותה להטיף מוסר בכל הנוגע לשימוש בשפת ביבים. השבוע זה לא הפריע לה לתקוף כנשוכת נחש את קמפיין הליכוד שלא ראה אור, מתוך שכנוע פנימי עמוק של הלם עד עמקי נשמתה.

גם הרצוג איבד את הזכות להטיף. הרי רק חודשים לפני שנוצרו התמונות סרות הטעם במטה הבחירות של הליכוד, ניהל קמפיין אנונימי מכפיש נגד שלי יחימוביץ'; אותו קמפיין שעמד בבסיס חקירת המשטרה שהסתיימה בהמלצה להגשת כתב אישום (בכפוף לשימוע) נגד ראש מטהו, שמעון בטאט. 

אלא שהסיפור האמיתי מאחורי הזעזוע מהקמפיין האבוד לא קשור לבחירות 2015, אלא לפריימריז 2017. הקמפיין מציג את הרצוג כמי שניצב בחזית האיום מבחינת הליכוד, וכיעד מספר אחת לחיסול פוליטי. ממי שנראה כשותף האופציונלי של נתניהו, הפך הרצוג ליריב המר ביותר שלו, כשלבני תורמת את חלקה ומצטרפת למתקפה נגד הליכוד. אם השניים הצליחו יחד בעבר, כשקיבלו 24 מנדטים בראשות מפלגה שירשו עם 13 מנדטים בלבד, אין סיבה שלא יצליחו יחד גם עכשיו, נגד עמיר פרץ, אראל מרגלית וכל השאר. 

אחרי שהיה נראה כי הדחתו בלתי נמנעת - בגלל שורת הפרסומים על הפסגה המדינית שכמעט הוביל עם נתניהו, הפגישה החשאית עם נשיא מצרים א־סיסי וכעת קמפיין הליכוד נגדו - הצליח הרצוג לחזור למשחק, ולעמדת המועמד הכמעט ודאי לעלות לסיבוב השני נגד עמיר פרץ. העימותים המתוקשרים של המועמדים לראשות העבודה היטיבו בעיקר עם הרצוג ועם פרץ, והרעו עם כל היתר. 

אראל מרגלית, ששאף להכות באבי גבאי, הצליח אמנם במשימתו אולם לא הועיל בכך לעצמו. בסיבוב השני הכל נחשב פתוח, אולם אם היה נדמה שפרץ יגרוף את כל הקופה, רוחות הגזענות הישנה המנשבות עדיין במפלגת העבודה עלולות להביא לתוצאה ההפוכה - ולהכתיר שוב את הרצוג. מפלגת העבודה היא המפלגה היחידה שבה לא הדחת היו"ר המכהן היא סנסציה, אלא השארתו. אם הרצוג ינצח, זו תהיה דרמה אמיתית שאין להעריך כעת את השלכותיה. 

עולם הפוך במרצ

יומיים לפני הפריימריז בעבודה תתכנס ועידת מרצ כדי לדון בכמה הצעות, ובראשן הצעתה של היו"ר זהבה גלאון להעביר את המפלגה לשיטת הפריימריז הפתוחים. מדובר בשיטה שמעולם לא נוסתה בישראל, וגלאון נחושה שמרצ תהיה הראשונה להכניסה לשימוש. על פי שיטה זו, אין צורך בהתפקדות למפלגה או בתקופת אכשרה על מנת לבחור את נציגיה לכנסת, אלא כל אחד שאינו חבר במפלגה אחרת ומאמין בדרכה של מרצ יוכל לעשות זאת. גלאון מאמינה שזו הדרך היחידה להביא קהל גדול, שיכפיל את כוחה של מפלגת השמאל בבחירות הבאות. 

אני לא רוצה יותר קמפיין "געוואלד" שעניינו הוא לשמור על מרצ קיימת, היא אומרת, אלא אני רוצה להחזיר את המפלגה לימי הזוהר של עשרה מנדטים. לדעתי זה אפשרי, אך בשביל זה מרצ צריכה להיפתח לקהל רב יותר. היום אנחנו כמעט לא קיימים בפריפריה, ביישובי הצפון, בקרב בני עדות המזרח. אין סיבה להשאיר את זה כך.

הדרך להביא קהל גדול למרצ. זהבה גלאון // צילום: פלאש 90

גלאון נחלה תבוסה לפני כמה שבועות, כאשר העלתה את הצעתה להצבעה בוועידה והפסידה. ב־2 ביולי תתכנס הוועידה פעם נוספת, וגלאון מתכוונת להביא שוב את ההצעה להצבעה. אם לא תצליח, תמתין גלאון עד לבחירת הוועידה החדשה בחודש ספטמבר, שאליה התפקדו אלפים מתומכיה כדי לקדם את רעיון הפריימריז הפתוחים, ואז תעלה את ההצעה להצבעה פעם נוספת. אז, היא אומרת, אין שום ספק שאנצח.

האבסורד, היא מציינת, הוא שאני מוכנה לקצר את הקדנציה שלי בשנתיים ולנסות להיבחר בשיטה שאני אמנם מאמינה בה, אך אני לא יכולה להיות בטוחה שתועיל לי אישית. לא ברור שבפריימריז פתוחים דווקא אני אבחר, ואין לי יתרון או יכולת לדעת אם יש לי יתרון בשיטה זו. מה שאין כן בשיטה הנוכחית, שבה בעלי זכות הבחירה הם אלף חברי ועידה, ובה יש לי יתרון על כל השאר. למרות זאת, בעוד אני מקדמת את קיצור הכהונה שלי והולכת לשיטה שעלולה לגרום לי לאבד את היתרון, דווקא אלה שרוצים לרשת אותי - מתנגדים. ממש עולם הפוך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר