מה קרה להם? • ביקורת מוזיקה

מבין כל האלבומים של משינה, "מפלצות התהילה", שיצא ב־1992, הוא ללא צל של ספק המחוספס והאנרגטי ביותר. הרוק הבשרני שבו מספר על להקה שמרגישה שהעסקנים מנסים להפקיע אותה מידיה, שהיא הפכה לעסק, שהקול שהיא משמיעה הוא לא קולה, של להקה שמרגישה בטוחה ואמיצה מספיק לתבוע את עצמה בחזרה לעצמה.

ביום חמישי האחרון, לציון 25 שנה להוצאת האלבום המעולה, משינה הגיעה למועדון הבארבי בתל אביב כדי לבצע אותו שוב במלואו, אלא שנראה שמעט מאוד מהרוח החתרנית, המתריסה והגולמית של האלבום מנשבת עדיין בין חברי הלהקה.

יובל בנאי היה החוליה החלשה של הערב. האיש שהקים לייבל משלו כדי להימנע מלמכור את עצמו לוועדי עובדים נראה כתמונת נגטיב של עצמו לפני 25 שנים. הוא חסר חשק, מזייף (אם הוא זוכר את המילים) ויותר מהכל: לא נהנה. גם החברים האחרים בלהקה, פרט לשלומי ברכה שלרגעים התעוררו בו הרבאק וזקפת הנעורים, לא הבריקו.

רוב הזמן היתה תחושה חזקה שהאירוע כולו נכפה עליהם, ושאין להם כל עניין בו. לרגע אחד, כשליווי הקלידים של אבנר חודורוב ב"הארי קריש דם" נשמע כהפעלה ריתמית לילדי גן או לדיירים בבית גיל הזהב - נראה היה שהמרחק שעברה הלהקה מאותן שנים ועד היום הוא פשוט בלתי נתפס.

כמקובל בהופעות מהסוג הזה, גם הפעם גויסה סוללת אורחים. מיי פיינגולד הפציצה ב"איזה איש", טום פטרובר מ"היהודים" לא קיבל נתח מהמפלצות וביצע נהדר (שלא לומר הציל את הערב) את "היה לי חלום", וגם ג'נגו ונושי פז (מי שניגן בהרכב המקורי של להקת פורטרט) זומנו לקחת חלק. שניים וחצי עשורים אחרי האלבום הנהדר ההוא, חברי משינה הפכו למפלצות התהילה.