סאבלימינל (קובי שמעוני) היה בין כוכבי המוסיקה הבודדים בארץ שהצליחו הודות לאג'נדה פוליטית ימנית, ולא אף על פיה. זה קרה בתחילת המילניום, כשיחד עם שותפו דאז הצל (יואב אליאסי) רכב על התרסקות מחנה השלום ופרוץ האינתיפאדה השנייה. שני אלבומי ההיפ הופ שהוציאו אז, "האור מציון" ו"האור והצל", הגדירו מחדש את מוסיקת המחאה בעברית.
לא רק שלום חנוך ואביב גפן, גם לימין יש מה להגיד, וסאבלימינל נהיה לדובר בולט של המחנה, עם קשרים במסדרונות השלטונות ושירים למען נוער בסיכון והנצחת קורבנות השואה.
מוסיקלית, המהפכה שלו איזרחה את ההיפ הופ האמריקני בישראל והתחילה לחבר אליו השפעות, מסול ("חי מיום ליום") ומזרחית ("אני יכול"), דרך דאנס ("עליי") ורגאטון ("טורו"), ועד להקות צבאיות ("פרחים בקנה") ושירי ארץ ישראל ("בת 60"). הוא אירח כוכבים מהארץ (שרית חדד) ומחו"ל (ווייקליף ז'אן), והכוכבות שלו החזיקה יפה עד אמצע־סוף העשור הקודם. אז באה הירידה. חבורת הראפרים שאסף סביבו ב"משפחת תאקט" התפרקה. לפני שש שנים הוא הוציא עוד אלבום ואחריו אוסף מסכם, אבל ההיפ הופ כבר לא היה באופנה.
לפני שנתיים החל הקאמבק, עם להיטים כמו "חלום של כל גבר", "שרוטים" ו"יום גדול". במקביל, הראפ וההיפ הופ שבו להיות טרנד, וסאבלימינל מיצב את עצמו כאבא שחזר הביתה.
השבוע הושק האלבום המלא, "צבע לחיים", שאליו הוא מגיע בגיל 37, נשוי ואב לשניים, יש שיאמרו בורגני. מה שכמובן משפיע על רוח האלבום, שבו הוא חוגג שלושה ניצחונות: ניצחון ההיפ הופ, והרגאטון בתוכו, כז'אנר מוביל כיום בפופ המקומי; ניצחון המחנה הפוליטי שלו; והניצחון מול האמנים שהיו חתומים אצלו בעבר, הסתכסכו איתו, ורבים מהם נעלמו כלעומת שבאו.
הניצחונות האלה מאפשרים לסאבלימינל של "צבע לחיים" להפסיק להיאבק ולהתחיל לחיות. והוא גם נהנה מהחיים, כולל עקיצות הומוריסטיות אופייניות שהוא משגר כאן לכל הכיוונים. למשל, על חשבונם של אנשים בתעשיית המוסיקה ("זה שיר לאירוויזיון").
המסיבה של סאבלימינל נפתחת ב"שרוטים", שכמו שירים קודמים שלו מדבר על הארץ ועל תושביה באהבה אך גם בביקורת. הזמר עדן גבאי, שנשמע בדיוק כמו אייל גולן, מאפשר לסאבלימינל להשתעשע מול הקהל עם האופציה שגולן הקליט איתו דואט. בשיר הנושא הוא מתחבר לשירה חסידית בראפ אתני שכולו הודיה לאל. ב"יום גדול" הוא מארח את חזי שקד באווירת דיסקו קיצית ומילים שמדברות על להיות יחד. "חלום של כל גבר" עם גלעד ויטל ("שוטי הנבואה") הוא שיר רומנטי שמתפרץ להמנון היפ־רוק גדול וכובש. כן, להיטים הוא תמיד ידע להביא.
המטוטלת של סאבלימינל נעה שוב לכיוון האמוני ב"אל כל הבריות" עם יוסי אזולאי. הראפ של שמעוני כאן הוא דתי ממש, כשעל הדרך הוא עוקץ עיתונאים ומתגאה: "בראש האמנים המובילים 20 שנים". השיר מסתיים בקטע מערכון, שבו עיתונאי שואל אותו שאלות פתטיות על הצל, אביב גפן, אייל גולן והשמאל, ונענה בתשובות ביפנית. בידור. גם המוסיקה המזרחית לא מתחמקת מעקיצה, בקטע "איפה הקאץ'" שמבצע שימי מזרחי, עם סייד־קיק עם קול מגוחך שתוקע הערות מהצד ומילים שלקוחות מהשיר הבא באלבום, "פלורנטין".
"תודה רבה", אומר לו סאבלימינל בסוף, "אבל נעשה את זה בראפ". ומיד מתחיל השיר "הנכון" עם צמד "האולטראס" שחתומים אצלו. שמעוני מחקה כאן את הסגנון של ליל וויין, ומיד יורה טקסט מהיר על בחורה סקסית בבר בפלורנטין. מהלך שמסתדר בדיוק עם שירי האמונה, התפילה והתודה לאל. יחד עם "האולטראס" מתקבל שיר היפ הופ שנשמע עדכני, יחסית.
בבלדה "אם יש עולם", סאבלימינל שר בליווי פסנתר ובעזרת אוטו־טיון, תוכנה שמתקנת זיופים. הרבה יותר מתאים לו הראפ הנלווה על ההיסטוריה של משפחתו: "מלחמה עוברת בדנ"א/ מתוניס ספינת העצמאות אחות קטנה ביד/ אמא ניצלה בנס מאונס יהדות משהד/ העם הנבחר זה מה שלמדתי". זה השיר הכי חשוב באלבום הזה, לא בגלל השירה שלו, שלא נשמעת טוב, אלא בגלל הטקסט שבא מהמקום הכי אמיתי ומסכם את קובי שמעוני האדם, האמן וסיפורו.
אחריו "נס", להיט ערבי עם היפ הופ בשיתוף מאור אדרי ואתי ביטון, שיר שיכול לפתוח שוב דלתות בעולם. "ספינה טרופה" עם אסף אבידר הוא שיר בילויים, כולל בחורות, ערסים, קלפים ושורות בשירותים. גם זה קהל שצריך לספק אותו.
בשיר החותם, "אל האור", מתארח מומי לוי - הקמע של סאבלימינל, שהתארח עד היום כמעט בכל אלבום שלו. התוצאה היא המנון פאוור־סול על התקווה שחוזרת עם ראפ, שבו סאבלימינל סוגר חשבון עם ראפרים צעירים שניסו לקרוא תיגר על מעמדו. האגרסיביות הזו מתאזנת איכשהו עם ברכה מוקלטת של בנו ששולחת לו אשתו באמצע האלבום (שמסתיים בארבעה קטעי בונוס, גרסה מזרחית, גרסה אקוסטית ושתיים בהופעה חיה).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו