ישבתי מכווץ בזחל"ם ושמעתי בטרנזיסטור או במכשיר הקשר את משה דיין מכריז כי עם אמיץ וקטן יצא להגן על חירותו ולשבור את המצור. באותן דקות לא ידע עדיין איש בחטיבה כי צה"ל כתש עם בוקר את חיל האוויר המצרי על מסלוליו. גם לא כל כך האמנתי. בעוד זמן מה יצללו שני מטוסי אויב לעברנו, ורפי מגנס יעלה על הזחל הריק לירות בהם ממקלע, והצלם האגדי מיכה בר־עם יעמוד זקוף להנציחם בעדשתו, וככל האחרים נצמדתי לקרקע.
אחר כך הוסבר שאריאל שרון כבש בקרב מתוחכם את מתחם אום־כתף ופתח אותו למעבר של כוחות אחרים בעוד הוא נלחם בצבא המצרי מימין ומשמאל, בערך כפי שמשה רבנו חצה את הים ובני ישראל עברו בחורבה. אין זמן, נאמר לנו, האו"ם רודף אחרי צה"ל עם לוחות זמנים להפסקת אש כמו פרעה ביציאת מצרים. אך משהו כנראה השתבש והיה אטי מדי מפני שמפקד האוגדה אברהם יפה חד־הלשון הודיע למח"ט שייסע לבאר שבע לקנות לו כובעים אוסטרליים ומינה תחתיו את סגנו יעקב (ג'קי) אבן, והתנועה חודשה.
שמות האתרים לא אמרו לנו דבר. זכרתי את סכר הרואיפה וג'בל ליבני, ובלילה שכבתי על החול ונדרתי לא לקום עד שיפציע השחר ויהי מה, מפני שהסביבה היתה גדושה בגופות של חיילים מצרים וחששתי להיתקל וליפול עליהם. אז בקע מהרדיו קולו של הפרשן שכוכבו דרך במלחמת ששת הימים, חיים הרצוג, לשעבר ראש אמ"ן ולעתיד נשיא המדינה. הוא לא חדל שעות ארוכות, אבל באותו הלילה דיבר על "עמוד האש" ההולך לפני המחנה.
אמרתי בלבי כי משהו גדול התרחש. בנו של הרב הראשי בדימוס לא ישתמש במילים כמו "עמוד האש" ואולי אמר גם "השכינה" אלא אם כן מדובר בירושלים, בחברון או לפחות בבית־לחם־יהודה, אבל נותרה תעלומה. למחרת בערה ביר חסנה כאשר התקבלה הודעה מוסמכת שירושלים אוחדה, והאדריכל יונתן גולני ואני צפינו במעגלי החיילים הרוקדים, והוא או אני אמרנו כי אמנם המלחמה העיקרית מתנהלת נגד הצבא המצרי, אבל ספרי ההיסטוריה יעסקו באיחוד בירת הנצח ולא בכיבוש חצי האי סיני.
הספקתי לירות פעם או פעמיים לעבר חיילים מצרים שהתנכלו לשיירה, ועברתי לרכב אחר לשוחח עם אחד מקציניהם שהפקיר אותם, אבל לקח עימו לשבי את השליש שצחצח את נעליו. צליל הסיום היה בראס סודר שלחוף הים. הספקתי לחלוץ רק נעל אחת כשנשמע פיצוץ עז. ככולם רצתי למקום. נאמר כי שלושה קצינים נכנסו לבית שנפגע מאש טנקים ישראליים. הם ראו מצרים חסרי רוח חיים ולא ביצעו בהם וידוא הריגה, וקצין אויב גוסס הספיק להשליך לעברם רימון יד. לא הכרתי את השלושה, אך כבר 50 שנים מהדהד בזיכרוני שמו של אחד מהם - רבינוביץ'.
ומאז, יובל שנים, אני מגחך לעצמי על עצמי כשאומרים כי נטלתי חלק כלשהו, זעיר ככל שיהיה, בשינוי מפת המזרח התיכון. כאותה נערה עייפה עם צמה, שראה נתן אלתרמן בדרום הארץ במלחמת השחרור. ספרה צנח מידיה ו"אור חדרה משנה את מפת המזרח".
משקל של איש אחד
כבר יובל שנים מתארים כלי התקשורת והספרים את הרגע שבו הוכרז על "סדין אדום" - יום פרוץ המלחמה - כהתפרצות אדירה של אנרגיה כבושה, זועמת, כאילו כולם ששו אלי קרב. נכון, ולא נכון. הימים הראשונים של תקופת ההמתנה אכן היו כאלה. בערב שבת שאחרי יום העצמאות 67' התארחו בביתי צעירה שעלתה מרוסיה והיתה קרובת משפחה של רעייתי, ובן זוגה, ערבי משכיל מנצרת. היתה דקה של מבוכה כאשר הגיעו המגייסים לשירות מילואים. הייתי משוכנע כי מדובר בכמה ימים בלבד.
אך ההמתנה התארכה והממשלה לא הורתה לצה"ל לפעול, ולגבעות מול אופקים בנגב הגיעו שמועות על בית קברות ענק הנחפר בגן מאיר בתל אביב. שרים נסעו ובאו, והמצרים הזרימו כוחות לסיני וגמאל עבד אל־נאצר התרברב וישראל נותרה נכלמת. אז התגנבו גם ללב החיילים ספקות שמא הממשלה יודעת שצה"ל אינו מסוגל לחזור על ניצחונו המזהיר ממבצע קדש, 1956. ראש הממשלה לוי אשכול גמגם, הרמטכ"ל יצחק רבין התמוטט (אם כי מידע זה נשמר בסוד ולא הגיע לחזית), וגם הלוחמים איבדו מביטחונם נוכח היסוסי ההנהגה. התיאור כאילו כולם השתוקקו להילחם לאחר שלושה שבועות של המתנה בחולות הנגב נכתב בדיעבד, ובלשון ימינו יש בו מרכיב חלקי של "פייק ניוז".
מצרים לא תכננה מלחמה, אבל יזמה אותה מתוך אובדן שליטה עצמית. בריה"מ רצתה לרסן את ישראל הנלחמת בסוריה על מקורות המים בצפון והפיצה בדותה כאילו צה"ל נערך לכבוש את רמת הגולן. היא הסיתה את בעלת בריתה מצרים, ונאצר השתלהב מנאומי היוהרה שלו ונגרר לזירה בהמיית שיכורים בלתי מבוקרת. בחסמו את מיצרי אילת ובגרשו את משקיפי האו"ם מחצי האי סיני הפך את המלחמה לבלתי נמנעת. אך העובדה שישראל לא הלמה בו מיד עוררה סימני שאלה לגבי יכולתו של צה"ל.
בניגוד לתיאורים מאוחרים - בזמן אמת נשבה רוח רעה בישראל. הציבור והאופוזיציה וחלק ממפלגת השלטון כפו על ממשלה אובדת עצות ורואה צל הרים כהרים לצרף לשורותיה את דיין, מנחם בגין ויוסף ספיר. אנשי השלטון הישן התייחסו למצטרפים כאילו היו מעין מורדים שביצעו "פוטש". אך בפועל הם שהביאו לשינוי דרמטי. עמדתי על כך באיחור.
כשנתיים ורבע לאחר המלחמה שפר מזלי והתגשם חלומי המקצועי לשמש בתפקיד "הסופר המדיני של עיתון 'הארץ'". גולדה מאיר החלה לכהן כראש הממשלה. לא הכרתי את רוב שריה, אך נצמדתי ל"צפנת פענח" - כינויו של יוסף פותר החלומות מהתנ"ך. במילים אלה שיבח דוד בן־גוריון את יועצו המדיני הבכיר ד"ר יעקב הרצוג, אחיו של חיים ודודו של בוז'י. שמו הלך לפניו בעולם, לאחר שבראשית שנות ה־60 השתתף בקנדה בעימות תיאולוגי־היסטורי־מדיני עם הפרופ' ארנולד טוינבי האנטישמי, ויכול לו. זה היה תעתיק מהוויכוחים הגדולים בימי הביניים בין מלומדים נוצרים ויהודים על מהות התלמוד.
הרצוג כיהן עדיין כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ופרש עלי את חסותו, ולאחר שתיארתי במוסף השבועי של "הארץ" מי ומי פעילים בהתנעת הממשלה העיר לי כי התעלמתי מהשפעת דיין. כולם אינם רוצים בו, אמר לי, אבל כוחו ומשקלו כבדי משקל. כדאי לי, הוסיף הרצוג, לבדוק ולהיווכח כי מן הרגע שבו צורף לממשלה היה קולו מרכזי, ולרוב גם מכריע. כך צצו הצעותיו במהלך המלחמה, ואלה שנגזרו ממנה לאחר מכן, והן היו מקוריות ודרמטיות והשפעתן ניכרת במצבה של ישראל עד עצם היום הזה, בין שיצאו לפועל ובין שסוכלו בידי יריביו מבית.
על התנהלותו ההססנית־זהירה בהכרעה לאחד את ירושלים פרסמתי מאמר בשבוע שעבר (24.05.17) במדור "דעות". לאחר המלחמה קיבל עוד שתי החלטות מכוננות: להסיר את המחסומים ולאפשר מעבר בין שני חלקי העיר למרות האזהרות מפני טרור ערבי; ולאפשר לפלשתינים ביהודה ושומרון לנוע לירדן ובחזרה, זו "מדיניות הגשרים הפתוחים". שבתי טבת ב"קללת הברכה" ועוזי בנזימן ב"עיר ללא חומה" שיקפו בספריהם את ההצלחה והדילמה.
בין עזה לסואץ
בתשע השנים שחלפו מאז פשט את מדיו רחק משה דיין מצה"ל, אבל לכס שר הביטחון הגיע מעודכן. בתקופת ההמתנה הקודרת סייר אצל ישעיהו (שייקה) גביש בפיקוד דרום (ובפגם שבאישיותו הסכים להדיחו ולבוא תחתיו, קנוניה שהפכה למיותרת). הם עיבדו תוכנית לחימה לסיני. כאשר דיין מונה סוף כל סוף לשר הביטחון נהג שוב בקוצר רוח ושאל את רבין אם יש למטכ"ל תוכנית, ואם לאו - לו יש והוא רוצה להציגה.
המטכ"ל התכונן למבצע ענק ולכיבוש חלק מסיני עד ג'בל ליבני, לערך. דיין קבע על דעת גביש כי במלחמה כמו במלחמה, יש להכות בצבא המצרי בכל מרחבי סיני. אם לא כן, הצבא המצרי שלא ייפגע יישאר בחלקים שצה"ל לא יכבוש בחצי האי, וזה גרוע מהמצב שהתהווה לאחר מבצע קדש ב־1956. זו היתה ההחלטה הנבונה והיעילה בחזית הדרום בכל ששת הימים.
בספרו של גביש "סדין אדום" ובביוגרפיה שכתב מרדכי בר־און צצו עוד שתי הוראות של דיין אשר סוכלו מפני שלוי אשכול וקציני המטכ"ל לא סלחו לו על חדירתו למשרד הביטחון, ורבין והצבא שיתפו פעולה עם ראש הממשלה הנעלב והמאוכזב נגד הגנרל עם הרטייה השחורה על העין.
הנחיה אחת היתה - לא לכבוש את רצועת עזה לפחות בשלב הראשון. ראש חטיבת המבצעים יצחק (חקה) חופי, מנאמני רבין המובהקים, התעלם. טען להגנתו כי כבש אותה בשלב השני או האחרון. זו היתה בכייה לדורות, לפחות ליובל. עד 67' החזיקה מצרים ברצועת עזה כבפיקדון. אלמלא נכבשה בידי צה"ל היו גמאל עבד אל־נאצר, אנואר סאדאת והבאים אחריהם השליטים הממשיים ברצועה. מישראל היתה נחסכת הטעות שבהקמת גוש קטיף על אדמות הפלשתינים והכאב שבעקירת היישובים הפורחים, ובעיקר שלטון הטרור העושה ברצועה כבשלו. עם מצרים תיתכן מלחמה, אבל לא זליגה בלתי פוסקת וארוכת שנים של טרור הנפסק זמנית במבצעים צבאיים מיותרים.
וההוראה האחרת היתה ספוגה בתבונה אסטרטגית לא להגיע לשפת תעלת סואץ. יריבו בממשלה יגאל אלון סבר כי נוכחות צה"ל במקום תשמש לחץ על נאצר להתרכך ולהתפשר. דיין סבר ההפך, רק אם התעלה תתפקד ואוניות ישייטו בה יירתעו המצרים מחידוש הפעילות הצבאית, שעלולה לחסום את מקור ההכנסה הגדול של ארץ הנילוס. אך בממשלה גברה העוינות לדיין וצה"ל הקים את המעוזים שהפכו למלכודות לאורך נתיב המים הדומם, ומנגד התכנסו שליטי ערב בחרטום, סודאן, וחרף התבוסה פסקו כי "לא משא ומתן, לא הכרה, לא שלום" עם ישראל.
כשהתעלה סגורה לנאצר לא היה מה להפסיד ולישראל לא היה במה לפצותו, ושלוש שנים התנהלה מלחמת התשה עקובה מדם, שהיתה למעשה נספח לששת הימים. משנסתיימה בקיץ 1970, בהתערבות מדינית תקיפה של האמריקנים, פרשו בגין ושרי הליכוד מהממשלה, והברית הגדולה של האחדות הלאומית התפוגגה.
אקורד הסיום של ששת הימים אירע בפועל בתום מלחמת ההתשה בקיץ 1970. בשישי אחר הצהריים טלפן אלי מקורבו של דיין וסיפר כי הוא מציע שצה"ל ייסוג (ולפחות ידלל כוחותיו) לאורך תעלת סואץ כדי שיהיה אפשר לפתחה לתנועה ולהרחיק את הצבאות ולמנוע התנגשות אלימה. סקופ מצוין, אמרתי לו, זו כותרת ראשית ב"הארץ" של יום ראשון. לא, התעקש, לך עם זה לטלוויזיה עוד הלילה. כך אירע. עד שחזרתי מהאולפן לביתי טלפן אלי ואמר כי גולדה מאיר רותחת, ודיין השיב לה כי לא דיבר איתי. תהיתי, האיש הזה תמיד דיבר באורח מוסמך בשם דיין.
גולדה ואלון וחיים בר־לב ורוב השרים עימם התנגדו. תחילה קיבלו חיזוק מהשגריר בוושינגטון רבין כי האמריקנים הגיבו ב־Non starter, כי פתיחת התעלה תקל על רוסיה להעביר נשק לקומוניסטים בווייטנאם. אחר כך שינו האמריקנים את עמדתם, ורבין עימם. במבוכה שנגרמה החליטה הממשלה להעמיד פנים כי גם היא מצדדת בנסיגה ובפתיחת התעלה. היא תמכה בהצעת דיין כפי שאבו מאזן ובנימין נתניהו מצדדים בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", בהעמדת פנים ובזריית חול בעיניים.
נאצר מת. הזמן חלף. בינואר 1971 הודיע אנואר סאדאת כי הוא מוכן לקבל את רעיונו של דיין. הממשלה הציבה תנאי־שווא כגון שלא תסכים כי 750 שוטרים מצרים יוצבו על שפת התעלה שמא הם חיילים (הרי כך עשינו להם בהר הצופים, נזכרה גולדה). בר־לב דיבר על 7.5 קילומטרים של נסיגה. דיין ורבין הגיבו בביטול, מדובר ב־35.
דיין כדרכו זרק רעיון מקורי והסתגר בקונכיית הארכיאולוגיה שלו. רבין המשיך בהתמדה ובחריצות, והכעיס את גולדה. היא הטביעה את ההצעה במי הסואץ העומדים. זה היה רגע הסיום המדיני של ששת הימים. החלה הספירה לאחור לקראת מלחמת יום הכיפורים, שלכדה את גולדה ודיין ושאר השרים יהירים ושאננים.
טלפון מאבא של אילן
אך בעיני הישראלי השכיח הסתיימה המלחמה כשוך הקרבות ב־67'. בשובי מסיני נסעתי ל"הדסה" בירושלים. שם אושפז חברי אילן גנני, שנפצע בבטנו בקרב על בית הספר לשוטרים. כולם חגגו. שולי נתן שרה באולם את "ירושלים של זהב" ורבים הצטופפו וחייכו, אבל אילן ואני שוטטנו במסדרונות ונתקפנו באופטימיות שמכאן ואילך הכל ישתפר. היה חום נעים של סוף יוני או תחילת יולי 67', מין "אלפי שמשות זורחות" שכתבה שמר.
בדרכי הביתה כתבתי ב"הארץ" רשימה קצרצרה, שהזכירה את אילן בשמו הפרטי בלבד, והיא נפתחה או נסגרה במילים: "הנה מתרחקת המלחמה". בבוקר, עם פרסום הכתבה בעיתון, טלפן אביו צבי ואמר ביבבה: "אילן מת". חבר נוסף, ד"ר אילן חרוזי, רכן עליו כמה שעות וניסה להנשימו ולהצילו אך לשווא. אולי היה זה תמרור אדום שלא הבנתי כראוי, שהמלחמה לא תמה, אינה מתרחקת כלל, והיא מרחפת כרוח רפאים בחיינו עד עתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו