צעיר לנצח

אמנם פול כבר לא ממש יאנג, אבל גם בגיל 61, הוא עדיין החזיר אותנו אמש למשך כשעתיים לתקופה שכתפיות מנופחות ופאן מוגזם שלטו באופנה.

הלהיטים הגיעו בזה אחר זה: "Wherever I Lay My Hat That's My Home", "Love of the Common People" ו"Everytime You Go Away" היו רק חלק מהקלאסיקות הטראשיות והכיפיות של האייטיז - והרימו את היכל התרבות המלא לחגיגת שנות ה־80 מביכה במקצת, אבל משמחת לבב אנוש. הלהקה שעם יאנג העניקה את האדפטציה הנכונה והעדכנית לשירים מדור אחר, הקיטשיות היתה מלכת הערב אבל לא העניין המוסיקלי היה הסיפור, אלא מרדף אחר הזמן שחלף - ולא ישוב.

איכות המוסיקה של יאנג אף פעם לא היתה הסיבה לכך שהזמר הבריטי משך אחריו המונים הרבה אחרי שהאייטיז נגמרו - אבל אתמול היה נדמה שרוב הקהל הרגיש לרגע בגיל ההתבגרות, וקולו הלא יציב של יאנג לא באמת הרס את החגיגה. זה היה דביק למדי ונדמה שכולם נהנו, אף על פי שמסכי וידאו שיעזרו ליושבי השורות האחרונות לא היו בנמצא, אולי בניסיון לחסוך כמה גרושים.

כמפיקים, צריך הרבה אומץ כדי להביא לישראל בקיץ כל כך עמוס זמר שכבר ביקר בארץ יותר מפעם אחת. אבל נדמה שעבור הישראלים, נוסטלגיה היא הימור בטוח. במהלך ההופעה היה אפשר לצפות בזוגות מחובקים ביד אחת ואוחזים ביד השנייה אייפון, שבו מיהרו לבדוק עם הבייביסיטר שהכל בסדר. היום הם יספרו לילדים שאבא ואמא יצאו פעם לדייטים עם השירים הללו, שנשמעים כל כך ארכאיים. ההופעה הבאה בקיץ המטורף הזה היא רוד סטיוארט, ובקצב הזה עוד נגלה שאלביס חי והוא בדרך לישראל.