חור שחור

כריס קורנל, אחד מסמלי הרוק של שנות ה־90 וסולן ההרכב סאונדגרדן, הלך שלשום לעולמו בגיל 52. קורנל נמצא מת במלון MGM Grand בדטריוט, שבו שהה אחרי שהופיע בעיר עם סאונדגארדן זמן קצר קודם לכן. תוצאות הנתיחה שלאחר המוות מעלות כי קורנל תלה את עצמו. 

שלשום, במהלך השיר האחרון בהופעה, דיקלם מהשיר "In My Time Of Dying" של לד זפלין.

עם היוודע מותו הספידו אותו מוסיקאים וכוכבים רבים, ובהם ג'ימי פייג', הגיטריסט המיתולוגי של לד זפלין, שכתב עליו: "מוכשר בצורה שלא תיאמן, צעיר בצורה שלא תיאמן, יחסר בצורה שלא תיאמן".

עבורי, כמו עבור רבים בני דורי, קורנל היה גיבור תרבות. מתישהו בשנה הראשונה של התיכון אח של חבר שלי תלה פוסטר מוזר על הקיר בחדר שלו. היתה מצולמת שם להקה וכיתוב בפונט סגול "Temple Of The Dog". הוא היה גדול מאיתנו, ועבורי, שמעולם לא היה לי אח גדול, גם סוג של שער אל עולם מסעיר ולא מוכר. בהתנשאות מופגנת הוא סיפר לי על מי ועל מה הסיפור, ולא חיכה שאבקש לשמוע. הוא התחיל לנגן את הדיסק מהשיר השלישי, "Hunger Strike", ואמר שזה השיר הכי טוב בו. לפני שהשיר הסתיים כבר ביקשתי שיקליט לי אותו על קסטה. ככה הכרתי את כריס קורנל.

משם זה התפצל לשני שבילים. הראשון, והמיידי יותר, היה ללכת אחורה בזמן ולשמוע עוד דברים שבהם הוא היה מעורב. הכרתי את הלהקה הראשונה שלו, סאונדגרדן, ואת שני האלבומים הראשונים שלהם, שגם אם לא נחשבים בעיניי לטובים ביותר שלהם, לנצח יהיו מחוברים אצלי להתרגשות שבגילוי החדש והמרגש.

ואז הגיע אלבומם השלישי "Badmotorfinger" והכבלים ו־MTV והגראנג', וכריס קורנל, הסולן עם הקול הכי מטורף ששמעתי עד אז, נהיה כוכב ענק. ב־1994, כשסאונדגרדן שיחררו את "Superunknown", ו־"Black Hole Sun" נטחן בכל מקום אפשרי, שמחתי שהעולם כולו מגלה את הקסם המיוחד של קורנל.

היו לו כל הנתונים של רוקסטאר עולמי: כישרון נדיר, חדשנות מרתקת, קול סדוק ועוצמתי, רקע של מחלות נפש, רצף אינטנסיבי של התמכרויות וגמילות מכל חומר אפשרי, לוק אלוהי והוא חי בעיר הכי נכונה בשנים ההן - סיאטל, מולדת הגראנג'. עיר הנמל האפרורית בצפון־מערב ארה"ב היתה הבית של כל מה ומי שהערצתי: נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, וכמובן - סאונדגרדן. כשהחברים שלו החלו ליפול קורבן למעמד האלילי שלהם והלכו מהעולם, התפללתי שהוא יישאר וימשיך. מישהו הקשיב לי, וקורנל שמר על הספק יצירה לא רע גם בשנים שאחרי. הוא המשיך להקליט ולהופיע עם סאונדגרדן (עד הפירוק ב־1997, ומאז האיחוד ב־2010), פצח בקריירת סולו (עם אלבום שונה לגמרי ומצוין בשם "Euphoria Morning") והקים עם חברים מרייג' אגיינסט דה מאשין את "Audioslave".

רק ב־2009 הזדמן לי לראות אותו על הבמה. הוא הופיע בגני התערוכה עם השירים שכל כך אהבתי ונראה שהתאהב בקהל הישראלי. הוא חזר לכאן שלוש פעמים נוספות - ב־2012 לשתי הופעות, ב־2014 ביקר בארץ עם סאונדגרדן וב־2016 שב לשתי הופעות אקוסטיות. אנחנו כאן, ועוד מיליוני מעריצים בעולם, נתגעגע לפרפורמר הענק שהלך מאיתנו מוקדם, מוקדם מדי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו