פוליטיקה ופואטיקה מתנגשות זו בזו בעוצמה ב"נרודה" - דרמה ביוגרפית שמשלבת באופן חופשי בין אמת לבדיון, ושמתמקדת במאבקיו של המשורר והפוליטיקאי הצ'יליאני, פבלו נרודה, עם המשטר במדינתו בשנות ה־40.
הנושא אולי לא נשמע מלהיב במיוחד, אך בזכות התנופה היצירתית המרשימה של הבמאי פבלו לריין, שמוותר על רבות מהקונבנציות של הז'אנר הביוגרפי (כמו היצמדות לריאליזם ולעובדות, למשל) לטובת יצירת מותחן "חתול ועכבר" ספרותי, התוצאה לא פחות ממבריקה ומרתקת.
כשאנו פוגשים בו בתחילת הסרט, נרודה (לואי גנקו בהופעה סוחפת) נמצא בשיא כוחו, וכבר בסצנות הראשונות הוא מתגלה כאדם ממגנט, נהנתן ומלא סתירות, שאינו מסתיר את ההנאה הרבה שהוא שואב ממעמדו הרם במפלגה הקומוניסטית.
אך לאחר שמפלגתו מוצאת אל מחוץ לחוק, גיבורנו המשורר מוצא את עצמו מסומן כבוגד. הוא נמלט מביתו ויורד למחתרת עם אשתו, ומשם הוא ממשיך לשגר את השירים/מניפסטים ההומניסטיים והאנטי־פאשיסטיים שלו למעריציו הרבים (וממשיך לפקוד את בתי הבושת החביבים עליו).
בינתיים, בעקבותיו של נרודה דולק פקח משטרה, שמגולם בממזריות שובבית בידי גאל גרסיה ברנל. הפקח, שלא היה קיים במציאות, גם מלווה את אירועי הסרט בווייס־אובר לירי וכתוב היטב, וזרם התודעה הבלתי פוסק שלו מעניק לסרט את הטון המענג שלו, והופך את המרדף לצלילה חופשית (ומלאכותית במופגן) אל תוך עולם אפלולי, סליזי ורומנטי שמוכר מרומני בלש זולים.
"נרודה" הוא סרט אינטליגנטי, דינמי ומורכב ששועט קדימה ושאינו פוסק לספק תופינים ויזואליים ומילוליים. בניגוד לסרטו הקודם וההרבה פחות מוצלח של לריין, "ג'קי", הפעם הצורה והתוכן מעשירים זה את זה באופן ספקטקולרי, והסיפור ההיסטורי שעומד במרכז משמש מקפצה לדיון בעוד שלל נושאים, תוך שהוא מדגים שוב ושוב את כוחה של המילה הכתובה.
ציון: 9
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו