"הוא מזכיר מאוד את חתול הצ'שייר מ'עליזה בארץ הפלאות'", אומרת יהודית ברין אינגבר, מורה למחול, על אוהד נהרין הצעיר, "אבל היו רגעים כשאוהד היה רוקד שאני, כמורה לריקוד, לא שכחתי לעולם. היתה לו נוכחות ייחודית מאוד, דרך ייחודית מאוד לחוש את עצמו בחלל, שהמשמעות שלה היתה שמה שהוא עשה היה שונה".
אם המשפט הזה נשמע לכם כמו מלל שמתחזה לבעל משמעות עמוקה, אבל רק מתחזה ובעצם הוא טעון במשמעות עמוקה של כלום אחד גדול, כנראה שכמוני, לא הייתם צריכים לראות את "מיסטר גאגא", סרט שמיועד, אני מניח, למקסימום 300 איש שאולי מבינים על מה מדובר, ועוד כ־3,000 שיודעים להעמיד פנים שהם מבינים. ואני מגזים מאוד.
ועוד לא אמרנו כלום על ההעוויות של הדוברת, שנותנות תחושה שברור לה שהיא מדברת אל עשרת ההמונים הנבערים שסובלים מקשיי הבנה. אלה שבטעות לא קיבלו ריטלין, או איי־קיו.
הסרט "מיסטר גאגא" אמור לתאר את סיפור קריירת הריקוד של אוהד נהרין, מהיוצרים החשובים ביותר בתחום המחול. כיוון שאת שמו אני מכיר, אבל לא יותר מזה, עשיתי את הטעות וצפיתי בו. ואיזו טעות. בדברי ההסבר לסרט נאמר, בין השאר, שהסרט הביא 130 אלף איש לבתי הקולנוע. אין לי מושג מה חיפשו ו/או מצאו אותם 130 אלף בסרט הזה. אישית, מצאתי אותו כתחליף ראוי לכדור שינה, ללא השפעות הלוואי. אבל אני לא מבין דבר במחול. מצד שני, כשאומרים ש"הסרט הביא" אותם, ייתכן שהסרט השתמש באמצעים לא נעימים. הם הרי לא הלכו לצפות בו מרצונם החופשי.
ובכל זאת, במגבלת חוסר ההבנה שלי בתחום של מהי "דרך מאוד ייחודית לחוש את עצמו בחלל", הרי מצד שני מדובר בטלוויזיה ולא בקורס נישתי למקצוענים בתחום, והסרט הזה אמור לתקשר גם עם מי שאין לו הבנה של איש מקצוע בתחום המחול. אבל הרושם שקיבל מי שאין לו הבנה הוא שמדובר, פחות או יותר, בבלה־בלה שנועדה ליצור את הרושם שיש יודעי סוד שיודעים על מה מדובר. השאר? שיירדמו מול המסך. ולא שאפשר לשמוע משפטים בעלי משמעות סבירה יותר מנהרין עצמו.
נסו, למשל, לפענח את המילים הבאות שגיבור הסרט חולק עם הצופים: "אני חושב שהייתי בר מזל שהתחלתי לרקוד באופן מקצועי כל כך מאוחר, בגיל 22, כך שהייתי הרבה יותר מחובר לחיה שבי".
מחובר לחיה שבי? סליחה? למה לחיה? למה לא לתיש? ולמה לא למדוזה? מה יש בגיל 22 שמחבר אותך לחיה שבך, ולא למדוזה שבנשמתך? למרבה הצער, אין בסרט תשובה לשאלה הזו. שלא לדבר על רקדנית שמשמיעה תוך כדי ריקוד איזו נהמה מוזרה חסרת משמעות ונהרין מנסה להוציא ממנה את הנהמה המדויקת, בטון שאותו הוא רוצה לשמוע.
כאן אני חייב להבהיר בפעם המי־יודע־כמה: מנקודת מבטי המוגבלת, הניסיון להגיע לנהמה המדוייקת, הוא, איך לומר בעדינות, קשקוש מקושקש. אבל בהחלט ברור לי שייתכן שיש כמה אנשים שעבורם יש למאמץ להגיע לטון המדויק של נהימה איזשהו ערך. רק שאם אכן כך, ראוי שלמען ההגינות "הוט" תודיע לציבור כי היא פונה אך ורק לשלושת הכוריאוגרפים המקצוענים החיים בארץ. והמיעוט הזניח של כל אלה שאינם אותם שלושה כוריאוגרפים מקצועיים - לא מעניין אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו