במבט ראשון, התמונות שצולמו בדירת המשפחה שנחשפה אתמול קשות כל כך עד שהן אינן משכנעות באמינותן. כאילו עמל עליהן תפאורן חרוץ במיוחד, שדאג לגבב ערימות של אשפה מכל סוג שרק אפשר לתאר כדי לשוות למקום מראה מוזנח, מלוכלך, לא ראוי למחיית אדם. ואז העין סורקת במבט שני את התמונות שצולמו, והווידאו חושף את הנער הגרום וארוך השיער יוצא לאור היום, אולי לראשונה בחייו, והליכתו מהוססת ומסתבר שלא מדובר בסרט אימה מרתיע במיוחד, ומסתבר כי ההזנחה ההורית הקשה - שמזכירה למי שגדל בשנות ה־80 את רב המכר של ו"ס אנדרוז "פרחים בעליית הגג" - היא לא בדייה, ואי אפשר להתנחם בעובדה שהתיאורים הם פרי דמיונה של מחברת הספר, אלא רק להיזעק לנוכח קיומם במציאות הישראלית של שנת 2017.
התמונות הללו והתיאורים הקשים של עיניים זועקות לעזרה מבעד לחלון הן תמונות המציאות של אותו נער, והן שגרת יומו החשוך והאפל, והשגרה הזו נמשכה יותר מדי זמן, מתעלמת מזכויותיו הבסיסיות של אותו ילד, מחובת הדיווח של שכניו, מחובת פיקוח רשויות עיר מגוריו, וכמובן מאחריות הוריו, ונדמה כי דווקא אלה, האמורים לדאוג לו, לא באמת היו מסוגלים לעשות כך.
אין ספק כי מדובר במצב קיצון של תפקוד הורי, שלא היה מודע לחומרת מעשיו והיה זקוק לעזרה וליד מכוונת, וכי לא מדובר בהתעללות אלא בהזנחה קשה. זוג ההורים התימהוני לא רצה להזיק לילדו בכוונה תחילה, אבל היה אסור בתכלית האיסור לתת לאורחות חייהם החולניים לדבוק בילד התמים ונטול יכולת הבחירה והשליטה על הנעשה לו.
עבור מקרי הקיצון הללו קיימות רשויות הרווחה והחינוך, והן יצטרכו לתת את המענה על השאלות המתבקשות: איך יכול להיות שאיש לא ידע על קיומו של הילד, ואיך עברו כל כך הרבה שנים עד לרגע הגילוי המחריד?
אני רוצה לקוות כי יילמד הלקח, ואם יש סיכוי לעוד ילד או ילדה בארצנו הגדלים במחשכים ובמחנק, על שכניהם לפקוח את עיניהם ולדאוג לדווח בעיקשות למי שצריך לדווח. ואני רוצה לקוות כי מלאכת שיקומו הפיזי והנפשי של אותו נער תיצלח, ושמעתה והלאה הוא יראה אור יום, יאכל אוכל טרי ומזין, ינשום אוויר צח, ילבש בגדים במידתו שלו, ילמד וירחיב דעתו, ויחייך.
אני מאוד מקווה שהוא עוד יוכל לחייך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו