אווירה מעולה, הנאה גדולה

תחרות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין נמצאת עמוק בתוך השלב השני. מבין 32 המתחרים שהשתתפו בשלב הראשון של התחרות, עלו 16 לשלב השני, ומתוכם ייבחרו שישה מאושרים שיתחרו בשלב הגמר. היום יתקיים מקצה הרסיטלים האחרון בשלב השני ומאוחר יותר בערב יודיעו השופטים מהם שמות העולים לגמר.

הידיעה על זהות העולים לשלב השני גרמה, כצפוי, לתחושות מעור - בות בקרב הקהל הנאמן של התחרות. שניים משלושת המתחרים הישרא - לים - תומר גבירצמן ורפאל סקורקה- לא הצליחו להעפיל שלב, ובתחרות נותר רק ישראלי אחד, יבגני יונטוב. מבין שמונת המשתתפים הסינים בתחרות רק שניים התקדמו לשלב השני. מעניינת - ומצערת - העובדה שעם 16 העולים לשלב השני נמנות רק שלוש נשים (מתוך שמונה נשים שהשתתפו בתחרות‭.(‬

האווירה בתחרות השנה מעולה. אולם רקנאטי הצנוע במוזיאון תל אביב מלא כמעט לגמרי גם בשעות הצהריים המוקדמות, ובשעות הערב אין באולם כיסא פנוי. בהפסקות שבין המקצים, בשעה שהשופטים המותשים שנאלצים לשמוע את המ תחרים ‭ 12:00-מ‬ בצהריים ועד ‭ 21:00‬ בערב מדדים לחדר המנוחה שלהם לארוחה מהירה, מהדהדים במבואה שיחות נלהבות וויכוחים מרים על שימוש מוגזם או לא בפדל.

המתחרים הצעירים נותרים חסרי שם, לפחות עד שלב הגמר. בינ - תיים הם נקראים בשם הלאום שלהם: "שמעת את הקוריאני‭"?‬ "מה חשבת על הרומני‭"?‬ "לא סבלתי את הסיני‭"!‬

כשלעצמי, מאוד נהניתי מנגינתו של "הגרוזיני‭."‬ יש לו שם כמובן, לוקה אוקרוס, ועוד בשלב הראשון שמחתי מאוד שעלה לשלב השני. בשעה שכמעט כל המתחרים מצוידים בטכניקה ללא רבב ובאצבעות זריזות להבהיל, לאוקרוס יש גם את המשהו הנוסף, האלמנט החמקמק שבורח מכל הגדרה, והוא שמבדיל בין וירטואוז לאמן. המומנטים המוסיקליים של רחמנינוב בנגינתו היו עמוקים, מלאי רגש והבעה, ולא סתם יצירות ראווה וירטואוזיות. הרסיטל שלו עבר ביעף. רציתי לשמוע אותו עוד.

הרומני פלוריאן מיטראה הרשים מאוד בשלב הראשון עם ביצוע רב עוצמה לסונטה השישית של פרוקו - פייב, ומעטים הופתעו כשעלה שלב. שלשום, בשלב השני, הוא המשיך לה - רשים עם ביצוע נהדר לסונטה בלה מינור של שוברט, אבל הסונטה של ליסט בנגינתו - שמעתי אותה כבר שלוש פעמים במהלך התחרות - היתה מעט חיוורת. ובכל זאת, אם יעלה לגמר, איש לא יופתע. הוא אמן שלם.

המתחרים מחויבים לנגן אחת משתי יצירות ישראליות שנכתבו במיוחד לתחרות, מאת בטי אוליברו ואבנר דורמן. יצירתה של אוליברו נוגעת ללב במיוחד: הומאז' שברירי ומלנכולי לשופן (וקצת לשוברט) שזוכה בכל פעם לביצוע קצת שונה. הנאה גדולה.