"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שידורי המהפכה

גל הקיצוצים הרחב ב־ESPN, רשת הספורט הגדולה בארה"ב, הוא המשך ההתמקדות של בעלות זכויות שידור ברייטינג ופחות בתוכן עיתונאי • וגם: המלחמה בסמים בספורט הופכת למאבק על ההיסטוריה

,עודכן
ESPN נאלצה לפטר עובדים רבים כי לא העריכה נכון את ההכנסות משידורים ישירים // ESPN נאלצה לפטר עובדים רבים כי לא העריכה נכון את ההכנסות משידורים ישירים

ב־2009 סיקרתי את טורניר ווימבלדון, ובאחת ממסיבות העיתונאים הראשונות עבר רחש בקהל אנשי התקשורת. ריק ריילי עמד לשאול שאלה. הוא היה אחד משני עיתונאים שבדיוק קיבלו חוזה של מיליון דולר לשנה מ־ESPN. הכל המתינו למוצא פיו, והוא היה כמעט נבוך כששאל את סרינה וויליאמס משהו על חבטת ההגשה שלה על דשא. ריילי הוא באמת כותב נפלא, אבל שאלה כזו יכול לשאול גם מה שקוראים במקומותינו "עיתונאי בשקל".

החגיגה הזו של משכורות עיתונאים ב־ESPN די מסתיימת עכשיו בפיטורים המוניים ברשת של כמה מבכירי הכותבים. למה? דווקא כי היא לא העריכה נכון את הכנסות השידורים הישירים. אז כמו בהרבה מקרים בכלכלה המודרנית - העובדים הפשוטים ישלמו את המחיר על החלטות גאוני הכלכלה למעלה.

אבל הלקח העיקרי הוא הניסיון של גופים בעלי זכויות לקחת על עצמם משימה עיתונאית. רואים את זה באמריקה הגדולה, אבל גם בגופים בארץ כמו ערוץ הספורט. גופי שידור צריכים כוכבים. מי שלא פוטר למשל היה סטיבן א' סמית' מהתוכנית "First Take" (גירסה הרבה יותר חיננית ובעלת הומור עצמי של "יציע העיתונות"). זה ברור: לתוכנית יש רייטינג. הפרסומות של התוכנית של סמית' יקרות יותר מהפרסומות בתוך טקסט פרשני כתוב באתר.

מה שקורה הוא שהעיתונות המסקרת מקבלת פחות ופחות תקצוב. היא מדווחת את המובן מאליו בתוספת צבע פרשני־בידורי ללא ערך עיתונאי אמיתי. המודל הלא ישים קרס. עיתונאות טובה לא צריכה עיתונאים במיליונים. היא צריכה עשרות עיתונאים בשכר הגון.

משחקים במדליות ושיאים

המאבק בסמים הופך בחודשים האחרונים למאבק על ההיסטוריה. זה קורה בשורה של החלטות הזויות על העברת מדליות מאליפויות עולם ומשחקים אולימפיים בני כמעט עשור.

העברת מדליה מג'ודוקא למי שניצח בקרב מדליה היא חסרת היגיון, כי אותו ג'ודוקא ניצח גם מתחרים אחרים בסיבובים מוקדמים. אפילו העברת מדליות במשקלות לא עושה שום צדק, שם מתחרים מדלגים על משקלים מסוימים על פי מצב המתחרים. תחרות ספורט היא תחרות - לא ניסוי מעבדה.

בניגוד למדליות, שיאים עולמיים הם כן משהו שאפשר לתקן, אבל גם כאן אנחנו רואים את המאבק על ההיסטוריה. התאחדות האתלטיקה הבינלאומית העלתה את ההצעה למחוק את כל שיאי העולם מלפני 2005, שנה שבה להערכתה נעשתה התקדמות אמיתית בבדיקות סמים. מעכשיו שיאים עולמיים ייקבעו בתחרויות עם רישיון לכך.

בקלה. תחרות ספורט היא תחרות - לא ניסוי מעבדה // צילום: איי.אף.פי

ההצעה מצוינת, אבל עוררה מייד זעקה מצד בריטניה, המחזיקה בכמה שיאים מוקדמים. כך למשל האשימה פאולה רדקליף, בעלת שיא המרתון, שמתייחסים אליה כרמאית. ההשגות שלה הן במקרה הטוב חצופות. מבלי להיכנס לסמים - היא קבעה את השיא כשהיא נמשכת על ידי "מושכים" גברים. זה עיוות המושג "תחרות לנשים".

ההשפעה על רשימת הגברים בריצות תהיה קטנה יחסית. בריצה שטוחה ייפול שיא ה־1,500 מ' של הישאם אל־גרוז'. ייפול גם שיא ה־5,000 מ' של קנניסה בקלה מ־2004, אבל הוא יעבור לתוצאה אחרת שלו מ־2005.

מכל הקפיצות והזריקות יישאר רק שיאו של רנו לבליני במוט. כל שיאי השדה האחרים הם בני 21 שנים לפחות. ייתכן כמובן שיש בין מחזיקי השיאים ספורטאי נקי, אבל זה עלבון לאינטליגנציה לומר שכל אתלטי העולם שכחו איך לקפוץ ולזרוק לפני שני עשורים.

על טבלת שיאי הנשים אין מה לדבר. רצות ג'מייקניות ואמריקניות שחורות, עם היתרון הגנטי־פיזיולוגי שלהן, לא מתקרבות לתוצאות שקבעו נשים מזרח־אירופאיות בשנות ה־80. נותר רק לקוות שפלורנס גריפית' ג'וינר החביבה לא מתהפכת בקברה: שיא העולם שלה ב־100 מטר לוקה הן בחשדות סמים קשות וגם מדידת רוח מגוחכת.

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר