מה עם איזו אמירה?

לא מגיע לשרית חדד למשוך חיים שלמים על קריירה פונקציונלית. אלבומה החדש וה־23 במספר, "שרה שרה", הוא יותר עדכון גירסה מאשר הליכה לכיוון חדש או חיפוש אחר גוון יצירה שונה.

חדד, שלאחרונה זוכה סוף־סוף לתחרות מצד עדן בן זקן על המשבצת שרשומה על שמה כבר שנים, מגייסת את היוצרים הכי נכונים של הרגע. ברשימת הכישרונות שבחוברת אפשר למצוא את הנרי, ג'ורדי, אבי אוחיון, דולב רם ופן חזות, מאור אדרי, אלירן אביטל, רביב בן מנחם, אורי בן ארי, טל שגב, נתנאל ששון, יעקב למאי ועוד. המתכון עתיר המרכיבים הזה מייצר אלבום עדכני ורענן, כזה שנשמע כמו דייר בולט במצעדי הפזמונים. אבל שלטון זמני במצעד הוא רק פונקציה, ולשרית חדד מגיע יותר.

אחרי יותר מ־20 שנות קריירה, חדד חייבת (לעצמה ולקהל המאוד נאמן שלה) לצמוח, לגדול, להשתמש בקרדיט העצום שיש לה בישראל כדי להגיד משהו על המקום ועל הזמן שבהם היא חיה ויוצרת. להיטי רחבות גנריים (גם אם הם זוכים לעבור בשעריו הנכספים של הפלייליסט) ובלדות חסרות מקוריות הם בזבוז משווע של יכולות השירה וההגשה של חדד. מובן שכיף לקבל ממנה להיט מידבק כמו "למה לי", אבל שירים כמו "מסיבת שבורים" או "לא תודה" נשמעים כמו מריחות של טעם רע ופלקטיות משמימה.

מה האלבום הזה מלמד אותנו על שרית חדד שלא ידענו קודם? מה האלבום הזה מלמד אותנו על המרחק שעברה שרית חדד מאז האלבום הקודם? מה האלבום הזה מלמד אותנו על הזמרת שמבצעת אותו? לצערי, התשובה לכל השאלות הללו היא - כמעט כלום. כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולתפוס את המקום הראוי לה בהיכל התהילה של המוסיקה הישראלית, חדד חייבת לוותר על כל גינוני ההפקה וכוורת היוצרים הזמנית, ולהתעקש על יצירה עם משקל סגולי. כזו שתכתוב פרק חדש בתרבות המקומית.