חריפה וצוהלת

"לה גאזטה" מאת רוסיני, המוצגת כעת באופרה הישראלית, כמעט היתה הערת שוליים בתולדות האופרה. לאחר שהוצגה לראשונה בנאפולי ב־1816, הורדה האופרה מהבמה למשך קרוב ל־200 שנה ונחשבה ליצירה פחותה ומבולבלת - מעין תחנת ביניים לא ממוקדת בין הלהיטים הגדולים של רוסיני, "הספר מסביליה" ו"לה צ'נרנטולה".

אך רצה המקרה וחמישייה אבודה מתוך "לה גאזטה" התגלתה במקרה ב־2012, ומאז צמח עניין מחודש בה.

כפי שקורה לא אחת כששומעים יצירה נשכחת, עולה מעצמה התהייה אם הוזנחה בצדק. במקרה של "לה גאזטה", קל להבין את שומר הסף של ההיסטוריה: עלילת האופרה בקושי קוהרנטית והמוסיקה שבה, בחלקה, אינה מקורית. רוסיני, שהיה עסוק תמיד, שילב בה קטעים מיצירות קודמות. קל אפוא להבין, אבל קשה להסכים.

בסופו של ערב, למרות אי אלו מגרעות, רציתי להודות בחום לאותו ספרן איטלקי עלום שגילה את החמישייה האבודה בספרייה מאובקת בפלרמו והעלה את "לה גאזטה" בחזרה מתהום הנשייה. זו אופרה מלאה במוסיקה נפלאה, חריפה וצוהלת, רצף מענג של אריות ואנסמבלים הכתובים בשיא התחכום והווירטואוזיות של רוסיני כשהוא בשיאו.

על העלילה חבל להשחית מילים. אב יהיר ופומפוזי, דון פומפוניו, מבקש להשיא את בתו לאדם עשיר ועושה זאת באמצעות מודעה בעיתון - שהפך בהפקה הנוכחית לאתר אינטרנט. הבת, ליזטה, מאוהבת מצידה בפקיד בית המלון שבו הם מתארחים. עוד מופיעים בחור צעיר, אלברטו, שמוכן להתחתן עם כל בחורה שלא תהיה, אב נוסף ובתו, וגם זוג אנגלי מוזר שתפקידו בעלילה נותר מעט סתום.

מבין הזמרים בלטו אנריקו מריה מיראבלי כפומפוניו, שהציג הופעה קומית מבריקה, וג'ולי ביילי כדורליצ'ה, עם קול פעמונים אבל בתפקיד קטן מדי. התזמורת של האופרה המלכותית של ולוניה, ליאז', היתה מעט חסרת ברק, אך ל"לה גאזטה" הולכים בשביל המוסיקה - וזו היתה מבריקה.