1. אביתר בנאי - "לשונות של אש"
האלבום השישי של אביתר בנאי מורכב וצבעוני, אישי ונועז, מלהיב ובעיקר - נוגע. בעזרת שיתופי פעולה אמנותיים נכונים ואמיצים, השירים הנפלאים של בנאי מנצנצים בשיא יופיים. חלקו של תמיר מוסקט בהפקה מוסיף נפח וקלילות חשובה, השירים שהפיק נאור כרמי מעשירים את ההצעה המוסיקלית של האלבום וההגשה הייחודית של בנאי מעניקים ל"לשונות של אש" מועמדות ודאית לפרס אלבום השנה.
בתעשייה שבה המילה "צינית" צרה מלהכיל את ההתנהלות המקובלת, בנאי מצליח לשמור על תמימות וכנות שובות לב. הסירוב המוחלט שלו לשחק את המשחק שומר אותו רענן ואת המאזינים שלו דרוכים. אם אהבתם את אלבומיו הקודמים, אסור לכם לפספס את החדש.
2. "Ninet - "Paper Parachute
לאחר שהפכה לאמא, הציפייה הקלישאתית מהכוכבת הנולדת הראשונה היתה ליצור אלבום שעוסק בחוויה הזו. אך נינט, כמו שכבר הוכיחה לא מעט פעמים מאז אותו ערב בניצנים, לא כאן כדי להיסגר בתוך קלישאות. באלבום החמישי שלה, והשני שכולו באנגלית, בוחרת נינט להמשיך עם הרוק האפלולי של השנים האחרונות. הסאונד סמיך, הגיטרות דומיננטיות, הצעקות האלה (שאפשר לאהוב או לא. אני כן) שלה מדודות ומדויקות יותר והמילים עוסקות באהבה, באכזבה ובתשוקה. יוסי מזרחי, בעלה, הוא שהפיק את האלבום ושיבץ בו הבלחות מתקתקות של אלקטרוניקה, שמעניקות לשירים קלילות חיונית. אם תקשיבו עד הסוף תמצאו גם קאבר ל־"She’s Lost Control" של ג'וי דיוויז'ן, שמעניק לו פרשנות מחויכת.
3. איפה הילד - "מתוק בחשיכה"
חמש שנים אחרי ששיחררו את "בני המאה ה־20", חברי איפה הילד מוציאים אלבום חדש. השנים שחלפו מאז עידן הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה־90 השאירו את סימניהן על הלהקה, שחיה ויוצרת ממקום בוגר ומהורהר יותר. חמי רודנר עדיין מיטיב לכתוב את חייו של הרוק הישראלי, אך דמות הרוקר הזו כבר לא מקושרת לכוכבות, לתהילה או להצלחה מסחרית. חזרת הרוק אל השוליים היא אולי הברכה הגדולה ביותר שיכלו לבקש בלהקה, שדווקא מעמדה זו מצליחה להביא זווית מעניינת. המנוני רוק לא תמצאו כאן, אך אם גם אתם התבגרתם עם דור הרוקסן, בוודאי תיהנו משיר הנושא ומהסינגל השני "רומנטיקה".
4. עומר אדם - "אחרי כל השנים"
אם נזכרים שאדם בסך הכל בן 23, שם האלבום עשוי לגרום להרמת גבה. אבל למרות זאת, זהו כבר האלבום החמישי שלו ועל מעמדו בשוק הישראלי קשה להתווכח. באלבום החדש עדיין נשמרת הנוסחה המאוזנת של להיטי רחבה קלילים שמונעים בכוחו של בס אימתני מול בלדות רומנטיות גנריות ומאוד עכשוויות, אך נדמה שההגשה של אדם כבר גדולה מדי על החומרים האלה. הוא עדיין מבצע אותם בצורה מושלמת, ועל הסלסולים הטורקיים שלו כבר נכתבו כל השבחים, ובצדק. בפתחה של עונת החתונות הקרובה, הנה השערה מבוססת: אתם הולכים לפגוש את אדם על הרחבות בקיץ הזה, והרבה.
5. שלמה גרוניך והפילהרמונית - הופעה חיה
אחד היתרונות שמביא איתו כמעט יובל של עשייה מוסיקלית הוא רפרטואר עמוס שירים נפלאים. ההופעה המשותפת של גרוניך והפילהרמונית היא למעשה מסע בזמן בין שיריו הגדולים והזכורים, כשמדי פעם מצטרף חבר מהעבר לביצוע משותף. שם טוב לוי ושלמה יידוב, וכמובן מתי כספי, עולים לבמה ומפיחים חיים חדשים בקלאסיקות כמו "הנסיך הקטן", "שיר בין ערביים" ו"ציור". נוכחות התזמורת הפילהרמונית מוסיפה מימד סינמטי ודרמטי לשירים הצבעוניים ממילא ומאפשרת בהם מבט חדש. האלבום לא מיועד רק למעריצי גרוניך ולאלו שמלווים אותו לאורך השנים, אלא הוא אסופה רטרוספקטיבית שממחישה את מקומו של גרוניך במוסיקה הישראלית של העשורים האחרונים.
6. שרית חדד - "שָׂרָה שָׁרָה"
שלוש סנוניות כבר בישרו את בואו של החדש של מלכת הזמר המזרחי. "למה לי", "בלי שביקשתי" ו"היית איתה" זכו למיליוני צפיות והשמעות ושירטטו את קווי המתאר של האלבום החדש. למרות ההיעדר המביך של התחרות על העמדה שבה שולטת חדד שנים, היא לא מרשה לעצמה להירדם ומציגה חפלת דאנס בסטנדרט הגבוה ביותר. אין טעם לצפות למצוא באלבום תשובות לסימני השאלה שמלווים את חייה של חדד. מה שכן תמצאו שם, והרבה, הם שותפים לעבודה. הנרי, ג'ורדי, אבי אוחיון, דולב רם ופן חזות, מאור אדרי, אלירן אביטל, רביב בן מנחם, אורי בן ארי, טל שגב, נתנאל ששון, יעקב למאי, ינון יהל, אריאל טוכמן, דודו קומה ועמית הראל הופכים את האלבום לבליל מהנה של פופ ים־תיכוני עם קריצות מתבקשות מערבה.
7. יסמין לוי - "רק עוד לילה אחד"
יסמין לוי, ששמה הוא שם נרדף למוסיקה ספרדית ולשירי לאדינו, עושה ניסיון ראשון ליצור אלבום בעברית. תריסר שנים היא שרה ומופיעה בספרדית ובלאדינו, ובשנים האלה עוצבה חותמת השירה המובחנת מאוד שלה. החותמת הזו, שנשענת על הגייה ומשקלים בספרדית, עומדת כאן למבחן, וברוב הזמן עוברת אותו בהצלחה. לוי גם כתבה ארבעה שירים באלבום, לצד יעקב גינאי ("זמן מקביל"), ישי אמיר ("תני לעצמך להיות יפה", "שמועות", "ביום האחרון של דצמבר") ויובל לוי ("היה שווה"). אם המחשבה על אלבום שלם של לוי ללא ספרדית מלחיצה אתכם, אפשר להירגע. כמעט בכל שיר היא מפציעה לביקור, וברוב המקרים נשמעת בוטחת ונכונה יותר מהעברית.
8. המפשעות - "אין אחות למפשעות"
אם הסתובבתם ליד השוליים של המוסיקה הישראלית ושמעתם רחשי תסיסה, נראה שהמפשעות אחראים לזה. בלייבל גרזן רקורדס, שמסתמן כאחד הבתים היצירתיים והמגוונים למוסיקאים עצמאים בישראל, קורה משהו נכון ששובר את הבצורת היחסית של האינדי המקומי. אחרי רד אקסס והמסך הלבן, מגיע האלבום השני של המפשעות (הראשון, "המפשעות", ראה אור בנענע דיסק לפני שלוש שנים), שעשוי לזכות בטעות בהגדרה של אלבום גראג', אבל מה שיש בו רחב הרבה יותר. המילים נעות בין Pאנק, ניהיליזם ורוח נעורים, הלחנים חותכים בין רוק מחוספס לבין סרף והאווירה הכללית היא של חלל הופעות קטן ומיוזע, ספוג ריחות אלכוהול וזיעה, שמזמין את חובבי הדיסטורשן להשתחרר לחלוטין. אפשר להגיד, בזהירות המתבקשת ועם הסייגים הנדרשים, שהאינדי הישראלי מתעורר שוב?
9. "Liraz – "Naz
אפשר היה לומר שלירז רוכבת על הגל של חזרה לשורשים ומנסה להכות בברזל לפני שהוא מתקרר, אבל זו היתה טעות קשה. האלבום שלה מתחיל בנקודה בזמן שניפקה להיטים ענקיים לפולקלור הפרסי, ומעביר אותה, דרך פילטרים מדויקים מאוד, אל הרחבות של היום. להיטי ענק כמו "Sal Sal" (שאם גדלתם בבית פרסי אתם בטח מכירים ואוהבים) זוכים להפקה עשירה של ריג'ויסר ולביצועים רלוונטיים וסקסיים להפליא. כל היופי הזה מלווה בסיפור של פמיניזם, זכויות אדם, שוויון ואיך מוסיקה ממיסה גבולות ומחברת אנשים ממקומות שונים לחלוטין. לא רק לחובבי גונדי וסבזי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו