סדר רוסי חדש

כאשר רוסיה הצטרפה אלינו, למזרח התיכון, בספטמבר 2015, היו לה שלוש מטרות ברורות: היא ביקשה להציל את משטר אסד הקורס, למזער את תפקידה של מעצמת העל ארה"ב בסוריה (ואם אפשר במזרח התיכון בכלל) וגם, באותה הזדמנות, להפוך לנושאת הדגל במלחמה נגד ארגון הטרור דאעש, שהטיל ועודנו מטיל אימה על בירות המערב אחרי סידרת פיגועים מוצלחת. למודל הצ'צ'ני, אימת המערב, היו אתמול תומכים גם בקרב אזרחי אירופה. פתאום, במלחמה נגד דאעש, המודל הרוסי נכנס לאופנה.

בתום שנה וחצי מאז חברו אלינו הרוסים, אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה: רוסיה מהווה היום גורם מרכזי בסדר החדש בסוריה, אסד מרים את הראש, עד כדי כך שהוא יכול לחשוב על החלפת הריהוט בארמון הנשיאות בדמשק ואפילו על פרויקט שיקום חאלב. השיחות בנוגע לעתיד סוריה, בהשתתפות רוסיה, טורקיה ואיראן, מתקיימות עתה באסטנה, בירת קזחסטן, ולא בווינה. כובד המשקל עבר לאסיה ואילו וושינגטון בקושי בתמונה, מתחבטת בשאלה אם לתמוך בכורדים המורדים באסד ובחלום העצמאות שלהם, או בטורקיה, בעלת בריתם בברית נאט"ו, המתנגדת לרעיון של עצמאות לכורדיסטן. והרוסים? להם אין בעיות כאלה.

בזכות פוטין, אסד יכול לחייך לעצמו מול המראה בכל בוקר, כשהוא מטפח את שפמו הקטן; בקיץ 2013 ברק אובאמה, דיוויד קמרון ופרנסואה הולנד תיכננו לתקוף את המשטר בדמשק, אחרי שאסד עשה שימוש בנשק כימי נגד בני עמו, בפעם ה־14 מאז תחילת מלחמת האזרחים ב־2011. כידוע, נקיטת פעולה נגד סוריה לא התרחשה בסופו של דבר מכיוון שאובאמה שכח מה זה קווים אדומים. הנשיא האמריקני לשעבר וראש ממשלת בריטניה לשעבר כבר מזמן היסטוריה, ואילו הולנד סופר את הימים בשל סקרים מאוד לא מחמיאים, שמונעים ממנו להתמודד בשנית על נשיאות צרפת. אין ספק כי אסד ניצל בזכות השלישייה, וכעת גם הודות לוולדימיר פוטין.

ההימורים של רוסיה

כעת השאלה הגדולה היא לאן הולכת רוסיה היום ומה היא רוצה להשיג במזרח התיכון. יש לזכור כי הרוסים נמצאים על פרשת דרכים, גם כתוצאה מתקרית שיגור טיל החץ בשבוע שעבר, שהובילה לזימון השגריר הישראלי במוסקבה לשיחת הבהרה.

באופן פרדוקסלי, על מנת להצליח בשלום זקוקה רוסיה לישראל ולארה"ב. זו אולי הסיבה שבמקביל לזימונו של השגריר הישראלי במוסקבה לא ראינו ביקורת על ישראל בתקשורת הרוסית. הרצון היה לחזור לעסקים כרגיל - וכמה שיותר מהר.

צריך להבין כי למרות הישגיהם בסוריה, הרוסים עדיין כפופים למגבלות: אסד ואיראן לא בדיוק נשמעים למצוותם, ולכן לא צריך להתייחס לכל אמירה של אסד כאילו היא נוסחה במוסקבה. גם לא כל צעד או פעולה איראנית על אדמת סוריה הם על דעתה של רוסיה. להפך, ייתכן מאוד כי לרוסיה, בדומה לישראל, יש אינטרס להצר את צעדיה של איראן בסוריה. ישראל חוששת מהיווצרות של גבול דה פקטו עם איראן בצפון. לעומת זאת, מבחינת הרוסים, טהרן יכולה להוות כאב ראש לא קטן ולו מהסיבה הדמוגרפית.

יש הרואים אפילו ברוסיה מדינה מוסלמית. תזכורת: האיסלאם הגיע לרוסיה לפני 1,300 שנה ויש יותר מ־15 אחוזים מוסלמים בטריטוריה הרוסית, ויותר מ־10,000 מסגדים, כולל מסגד גדול במוסקבה. המוסלמים הרוסים לא מתלהבים מהרומן בין מוסקבה לבין הציר השיעי: אסד־איראן־חיזבאללה. רוסיה אולי מנצחת בטווח הקצר־בינוני, אך בטווח הארוך לא בטוח שההימור שלה לטובת הציר השיעי הוא נכון.

כעת במוסקבה יכולים בהחלט לחשוש מאביב איסלאמי במדינות הקווקז ובשאר הטריטוריות החילוניות עם שלטון אוטוקרטי כפי שקיים אצלה. מסיבה זו רוסיה לא יכולה לאפשר לאיראן להשתלט על טריטוריות בסוריה, בעיראק ובלבנון, כפי שחולמים האיראנים. אולי בגלל זה אין לרוסיה ולישראל בעיה גדולה במציאת מכנה משותף בסוגיה האיראנית.

אצל מי הכדור?

"מעבר למאמץ להביא להישרדותו של משטר אסד אין לרוסיה ולאיראן בהכרח את אותם אינטרסים אסטרטגיים בסוריה", אומרת ד"ר שרה פיינברג, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי. "לרוסיה יש אינטרס להגביל את ההתרחבות של הציר השיעי. בדיוק בגלל זה רוסיה ממצבת את עצמה בעמדה של שופט בין איראן, טורקיה, ערב הסעודית וישראל. אבל יש להביא בחשבון את החשדנות הקיימת בין איראן לרוסיה, מה שמגביל את היכולת של רוסיה להכתיב לאיראנים מה לעשות". פיינברג סבורה כי בעניין חיזבאללה יש לרוסים יחס אמביוולנטי: מצד אחד הם מבינים את הדאגה הישראלית מפני התעצמות הארגון בסוריה, ומצד אחר הם רואים בארגון השיעי כוח עזר לשימור אסד ולמלחמה בדאעש וגם מרכיב פוליטי לגיטימי בלבנון. בדיוק בגלל זה צריכים הרוסים את ארה"ב בהנהגת דונלד טראמפ; כדי להגביל את מעמדה של איראן במזרח התיכון הרוסים זקוקים לסיוע אמריקני. בינתיים, כמעט כל השחקנים, ובהם רוסיה, ממתינים לראות מה הולך להיות המהלך הבא של טראמפ.

נקודה נוספת שיש ללמוד מתקרית החץ בשבוע שעבר היא שהרוסים מאפשרים לישראל לפעול, אבל בתנאי שלא נעמיד אותם במבוכה. רוסיה מעוניינת למכור כמה שיותר, בין השאר בתחום הנשק, והיא לא היחידה. ארה"ב, סין, צרפת וגרמניה מתחרות אף הן על שווקים גדולים. צריך להבין כי תקרית השיגור חשפה את מגבלות מערכי הלוחמה האלקטרונית וההגנה האווירית של רוסיה מול הנשק המערבי והישראלי. התקרית לא תרמה לקידום מכירות גדול לנשק הרוסי בעולם. גם תעשיית הנשק הסיני נושפת בעורפם של הרוסים.

אין ספק שזהו סופו של עידן והקלפים מחולקים מחדש. עבור מדינות רבות זו סיבה לדאגה, עבור אחרות זו הזדמנות. בתקופה כזו כל אחד מחפש הזדמנות לשדרוג מעמדו. רוסיה לקחה על עצמה את תפקיד המפקח הראשי של האזור. רוסיה אינה ברית המועצות. זה אולי קצת גדול עליה. אך עכשיו, אחרי שוושינגטון מצאה עצמה בתפקיד משני בסוריה, מוסקבה מעוניינת להעניק לה תפקיד חשוב, אך בטח לא ראשי. הכדור אצל טראמפ - לא רק אצל פוטין.