בצהרי יום שישי שעבר, רגע לפני חג הפורים, עטו בני משפחת וֶסְלי בגדים שחורים וחתמו את התעלומה שטילטלה את חייהם בשלוש וחצי השנים האחרונות. בהלוויה שקטה הם קברו את אביהם, דניאל, חולה פרקינסון בן 66, שיצא בשבת, 9 בנובמבר 2013, לטיול בשכונה ונעלם. רק לפני כחודש נמצאו שרידי גופתו בחורשה הצמודה לביתו - לא על ידי המשטרה, אלא באופן מפתיע ומצמרר, על ידי שניים מילדיו, אלכס ועדן.
כתבת: ליטל שמש // צילום: newsenders
ההספדים של בני המשפחה לא השאירו עין יבשה בקהל, כך גם תפילת הקדיש, שהקריא אלכס בקול מרוסק. אחרי שרוב המנחמים כבר עזבו את המקום, ניגש אדם אל תלולית החול ונעמד מולה. "אני מבקש סליחה, דניאל", אמר האיש. "סליחה שלא הצלחנו למצוא אותך אז".
זה היה יקותיאל (מייק) בן יעקב, מקים יחידת הכלבנים האזרחית, שהשתתף באופן פרטי בחיפושים אחר וסלי מייד לאחר שנעלם. שני הכלבים שלו לא גילו את דניאל, למרות שחיפשו גם בחורשה. אבל למשפחה אין כל טענה כלפי בן יעקב. עיקר כעסה מופנה כלפי המשטרה.
"הרגשנו שלא מתייחסים אלינו ברצינות", אומרת עדן. "אמנם ניידת של המשטרה סיירה עם אמא באזור מייד לאחר שהגישה את התלונה, אבל השוטרים אמרו לה אחר כך לעלות הביתה, כי אבא בטח יחזור. איך הוא היה יכול לחזור במצבו?
"היה צריך להפוך את העולם עוד באותה שבת, כי אדם חסר ישע כמוהו לא יכול להישאר בחוץ לבדו לילה שלם. בבוקר למחרת באו השוטרים לשטח, בלי כלבים משלהם, והשאירו את הזירה לכלבים של מייק, שלא היו מיומנים אז בחיפוש נעדרים.
"היום המשטרה אומרת לנו שהביאה כלב. אנחנו היינו צמודים אליהם כל הזמן, ולא שמנו לב לזה. מה שחשוב זה ששלוש שנים וחצי רק אנחנו חיפשנו את אבא, הוצאנו עשרות אלפי שקלים מכיסנו, ובסוף מצאנו אותו בעצמנו, במרחק 100 מטר מהבית".
• • •
המשפחה קיוותה שעם מציאת עצמותיו של דניאל, יוכלו להביאו לקבורה ולהביא לסיום את הטלטלה הקשה שאחזה בחייהם בשנים האחרונות. אלא שאז נתקלו בהתנהלות משטרתית חלמאית. לאחר מציאת הגולגולת המשיכה המשטרה לסרוק את החורשה במשך יומיים, באמצעות חוקרי זיהוי פלילי, ומצאה עוד שרידים של הגופה. אלא שבבוקר ההלוויה, כשבני המשפחה הגיעו למקום לחיפוש אחרון - הם נדהמו לגלות שם עוד שרידים.
"זו התנהגות בלתי נסלחת, שיכולה להוציא כל אדם מדעתו", אומרת עדן. "אנחנו שוקלים עכשיו את צעדינו מול המשטרה, כי חשוב להסיק מסקנות ממה שעברנו. בישראל יש היום 550 נעדרים, אבל הם שקופים. אין אפילו יחידת משטרה רצינית, אלא רק קצין אחד, שיושב במטה הארצי.
"אף אחד לא חושב להקים גוף ציבורי שיתוקצב על ידי המדינה, כמו יחידת הנעדרים הצה"לית. אין שום עזרה למשפחות. רק עמותת הנעדרים, שהקים שוקי מניביצקי לפני שנה וחצי, עמדה לצידנו, אבל האמצעים הכלכליים שלה מוגבלים. למזלנו, התעלומה במקרה שלנו נפתרה, אבל מה יקרה עם שאר המשפחות, שנשארות בערפל לפעמים עשרות שנים?"
עדן, סוזן ואלכס מחפשים שרידים בחורשה שבה נמצאה גופתו של דניאל. "יש שם מסוממים, הספיקה דחיפה קטנה כדי שייגרם לו נזק"
דניאל וסלי נולד בישראל לדינה ואלכסנדר, שעלו מהונגריה בשנת 1933 והתיישבו בקריית אתא עם הבת הבכורה יהודית (74). בילדותו היגרה המשפחה לטורונטו. בגיל 35 דניאל, שעבד בקנדה כמעצב שיער, החליט לשוב לישראל.
הוא עבר להתגורר באשדוד והכיר את סוזן (68), אז מוכרת בחנות בדים. הם נישאו והביאו לעולם את אדווה (31) ועדי (30), שתיהן נשואות ומתגוררות באשקלון, ואת אלכס (28) ועדן (25), המתגוררים עדיין בבית ההורים ברובע א' בעיר. דניאל עבד במחלקת התפעול של סוכנות הרכב UMI, וסוזן כמטפלת בקשישים.
חייה של המשפחה השתנו לפני כ־20 שנה, כשדניאל התלונן על חולשה ברגליים ואובחן כחולה פרקינסון. הוא התקשה להשלים עם האבחנה וחיפש באובססיביות פתרונות, אך לשווא. הוא עזב את עבודתו בשל ההפרעות המוטוריות בגפיו, ופיתח תחביב ייחודי - בניית מודלים של ספינות מעץ.
כשהרעד בידיו החמיר, זנח גם את תחביבו, והחל לצייר ולפסל בחימר במועדון הקשישים המקומי. בשעות אחר הצהריים נהג לטייל בשכונת מגוריו, לרוב במסלול קבוע. בשנתיים לפני היעלמותו חלה הידרדרות נוספת במחלה, והוא לקה גם בסוכרת. הטיולים הרגליים הפכו לקצרים יותר.
"לפעמים הוא היה נתקע במהלך הצעדה", אומרת סוזן. "הוא היה מניף את הידיים בתנועות גדולות באוויר, כאילו מנסה למשוך את עצמו בכוח קדימה. אבל למרות שכאב לו, לא הסכים לוותר. ההליכה היתה הנחמה הקטנה שלו".
"כמה פעמים הוא נפל ברחוב ונפצע בפניו", מוסיפה עדן בקול חנוק. "כבר לא היה לו שיווי משקל, ואנשים היו מזעיקים אותי לבוא לקחת אותו. המצב שלו קרע לי את הלב".
מייק בן יעקב
יום לפני שנעלם היו לדניאל שלוש שעות נדירות של נחת. ביום שישי בבוקר הוא יצא למרכז המסחרי, ופגש בדרכו את עדן שחזרה מסידורים. "ראיתי אותו צועד בכביש מולי, לבוש בחולצת פסים.
"היה עצוב לי לראות אותו ככה, לבד. לקחתי אותו לבית קפה בטיילת, וזו היתה הפעם הראשונה מאז שהייתי ילדה שבילינו רק שנינו. אבא ישב עם הפנים לכיוון הים ונראה מרוצה. שנים הוא לא חייך ככה. הוא הזמין קפה, עוגת גבינה וגלידה, למרות שאסור היה לו לאכול דברים מתוקים. לא יכולתי לסרב לו כשראיתי כמה הוא מאושר.
"שאלתי אותו אם קשה לו מאוד ואם הוא סובל. הוא ענה שלא אכפת לו מכלום ושהוא לא צריך שום דבר, כי זה היום הכי טוב שלו בחיים.
"לפני שהלכנו שמתי עליו את משקפי השמש שלי וצילמתי אותו. זו התמונה האחרונה שיש לנו ממנו, ורואים בה כמה הוא נהנה איתי".
בדרך הבחינה עדן שדניאל עייף מהרגיל. קולו היה חלש, ודיבורו לא ברור. "כשהגענו הוא נתן לי נשיקה, אמר שוב שהיה לו כיף, והלך לישון.
"כשהוא התעורר, אכלנו את סעודת השבת. כרגיל, עוד לפני הקידוש, אבא שם לעצמו אוכל בצלחת ואחר כך האיץ בנו לסיים, כי רצה לצפות עם אמא בחדשות".
לאחר ארוחת הערב נסע אלכס לחברתו, ועדן יצאה לבלות. היא חזרה הביתה לפנות בוקר. ויכוח קולני של הוריה העיר אותה משנתה בשעת בוקר מוקדמת. "אבא רצה לצאת לטייל, ואמא לא הסכימה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא סירבה לו, והוא התעצבן. צעקתי להם שישתקו כי אני עייפה, אבל הם לא הפסיקו".
סוזן: "דני היה חיוור והזיע קצת. היתה לי תחושה פנימית לא טובה, והתחננתי שיישאר בבית. בהתחלה הוא צפה בטלוויזיה בחדר השינה, אבל בצהריים לקח מקל של מטאטא, כמו שעשה לפעמים כשהרגיש שההליכה שלו לא יציבה, ויצא החוצה. הספקתי רק לומר לו שאני מכינה כרוב ממולא, אז שיחזור מהר".
• • •
דניאל יצא מהבית בשעה 14:15. עדן, שקבעה לנסוע עם חברותיה למרכז הקניות בצומת בילו, יצאה שתי דקות אחריו. "נסענו פחות מדקה, ואז ראיתי את אבא עולה במדרגות של המרכז המסחרי, הוא היה עם הגב אלי. שוב נצבט לי הלב, ולרגע עברה בי המחשבה לקחת אותו איתנו. ויתרתי, ועד היום אני מצטערת על זה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא, והוא שוב היה לבד".
עד היום לא ברור בוודאות מה היה מסלול ההליכה של דניאל. מעדויות של אזרחים שראו אותו, נראה כי מהמרכז המסחרי הוא המשיך לכיוון חוף מי עמי. כשעבר ליד תחנת המוניות, לקח אותו אחד הנהגים עד לגן אלישבע שליד ביתו. דניאל המשיך משם לרחוב הזית הסמוך, חצה את הכביש לחורשה הסבוכה, המשמשת מחסה להומלסים ולנרקומנים, ושם נעלם.
סוזן היתה לבדה בבית כשהבחינה שדניאל מאחר. היא התקשרה לאלכס ולעדן, וכשלא ענו, מיהרה למשטרה.
"שלא כהרגלי ניתקתי בצהריים את הטלפון", אומרת עדן. "ברגע שחזרתי הביתה וראיתי את הפנים החיוורות של אמא, ידעתי שמשהו רע קרה. הייתי בטוחה שאבא נפל בכביש ונדרס. יצאתי עם אלכס לחפש אותו.
"בלילה אמא שלי ואחי חזרו הביתה, אבל אני לא יכולתי להירגע, והמשכתי להסתובב ולחפש. בשלב מסוים התמוטטתי. נשכבתי על שביל החול ליד החורשה, ממש כמה מטרים מהמקום שבו מצאנו אותו עכשיו, ובכיתי בלי הפסקה. צעקתי, 'אבא, איפה אתה?', ולא ידעתי שאני כל כך קרובה אליו. המחשבה שאולי הוא שמע את הבכי שלי מחרידה אותי".
דניאל וסלי ז"ל ואשתו סוזן. "הוא לא הסכים לוותר על ההליכה, זו היתה הנחמה שלו"
ביום ראשון בבוקר נכנסה המשטרה לתמונה והקימה חפ"ק בגן אלישבע. הם סרקו את השכונה במשך חמישה ימים, הרימו מסוק לאוויר, ואילו המשפחה הדביקה פליירים וביקשה את עזרת הציבור.
ביום השני להיעדרות הגיעו גם מייק ושניים מכלביו, שלבקשת המשטרה עסקו יום קודם בחיפוש אחר בחור צעיר שנעלם. למרות תשישות הכלבים, הם חיפשו גם אחר דניאל, בין היתר בקניון נטוש, במרכז המסחרי ובטיילת. רק ביום השלישי לחיפושים הגיעו לחורשה הסמוכה לבית.
"דווקא לגבי דניאל היה לנו קצה חוט", אומר מייק. "לא היה עליו כסף ולא היה לו טלפון, כך שברור שהוא נשאר באזור הבית. הגענו לחפש אותו אחרי לילה ללא שינה, ובלי שום תדרוך מהמשטרה. בדקנו קודם את המקומות שבהם הוא הסתובב, ואחר כך בחורשה דרומית יותר. כשרצינו לחפש בחורשה שליד הבית, ביקשו מאיתנו השוטרים שנבדוק קודם בנחל לכיש, בעקבות דיווח של עד ראייה. עבדנו שוב כל הלילה, בלי שינה.
"היינו אז בתחילת דרכנו בכל הקשור לחיפוש נעדרים. לא היו לי אז כלבי גישוש, אלא כלב אחד שמיועד להצלה וכלבה לאיתור גופות. הם היו היחידים בשטח, ולכן מאוד התעייפו כשכבר הגענו למקום שבו היה דניאל. אני מודה, היינו ממש קרובים אליו, והכלבה משכה אותנו לשם, אבל אז נתקלנו בהומלסים שצעקו על הכלבים. הם לא היו מיומנים, וזה בילבל אותם".
• • •
מייק עדיין מתייסר מהכישלון. לפני 16 שנים הוא הקים את היחידה בשומרון, במטרה למנוע חדירות מחבלים ליישובים, אולם מייד לאחר ההיעלמות של דניאל ייבא כלבים חדשים מאירופה, שאומנו לאתר גם נעדרים או גופות. כיום הוא פועל עם ארבעת הכלבים שלו בתיאום עם צה"ל, המשטרה, זק"א ושירותי הכיבוי, ואף קיבל מהם תעודות הערכה על תפקודו. בנוסף הוא מתנדב גם בעמותת הנעדרים "בלעדיהם" שהקים מניביצקי, ומסייע לה, לצד צוות ממשרד "פוקוס ייעוץ ביטחון וחקירות".
"רוב כלבי ההרחה בישראל מאומנים לאתר חומרי נפץ וסמים, ולא גופות או נעדרים", אומר מייק. "אני מאמין שכיום, עם כלבי הגישוש וההצלה שבידינו, היינו מוצאים את דניאל. עדיין חשוב לציין שלא הכל תלוי רק בכלבים. בלי לקבל מידע מודיעיני מהמשטרה, קשה לנו מאוד לעבוד".
עדן, טום־בוי בכובע מצחייה הפוך שמכסה את צמתה, נראית כמי שנושאת על כתפיה הצנומות את הדאגה למשפחתה. היא עובדת כמנהלת מחוז בחברת אבטחה, וגם הבעלים של בר "באליבר" באשדוד. מאז נעלם אביה, היא היתה בחזית החיפוש אחריו. אחיותיה נאלצו להקדיש את זמנן לילדיהן הקטנים, ואחיה אלכס הפסיק לעבוד ושקע בדיכאון.
היא זו שפתחה עמוד פייסבוק על שמו של דניאל, חיפשה בבתי חולים ובמרכזים לחולי נפש, שילמה לצוללנים שסרקו את מעמקי נחל לכיש, וגם לרבנים, למְתקשרים ולקוראות בקפה.
"לא ציפיתי שהמשטרה תמשיך לנצח בחיפושים אחרי אבא, אבל כשאין כתובת אחרת, המשפחה המבולבלת עושה מה שהיא מבינה.
"מְתקשרת אחת אמרה שהיא רואה שדרה של עצים וחולות, אז חיפשנו בדיונות של אשדוד. בשום שלב לא חשבתי על החורשה ליד הבית, כי ידעתי שהכלבים חיפשו שם. כמעט כל כמה שבועות הגיעה ידיעה שהוא באיזשהו מקום - מאושפז באיכילוב, מסתובב בראשון לציון ואפילו נוסע במונית באשדוד. בכל פעם זו היתה רכבת הרים. הלב קופץ, ואחר כך מתרסק. המחשבה שיכולנו להמשיך ככה עוד הרבה שנים פשוט מזעזעת".
ב־6 בפברואר, בסביבות השעה 15:00, טייל אלכס ליד החורשה עם הכלב המשפחתי, והחליט להיכנס פנימה כדי לבקר חבר שהפך לאחרונה לחסר בית. "זו לא היתה הפעם הראשונה שאני מסתובב שם, אבל אף פעם לא נכנסתי לעומק", הוא לא מפסיק לבכות. "בדרך חזרה עבר מולי אדם עם שני כלבים, וכדי שלא תהיה מריבה עם הכלב שלי סטיתי ימינה לתוך הסבך.
"בהתחלה הבחנתי שהעץ הכי גבוה שם קרס, כנראה בגלל הרוחות, ופתאום ראיתי לידו גולגולת. הייתי בהלם. צילצלתי מייד לעדן".
עדן היתה באותה שעה במוסך ברחובות. "אלכס לא אמר לי מה קורה, אבל בגלל הבהלה שלו הבנתי שזה קשור לאבא", היא אומרת. "נסעתי מייד לחורשה, ומצאתי את אלכס בוכה. נכנסתי פנימה אחריו, זחלתי בתוך השיחים, התכופפתי מתחת לענפים, עד שראיתי גולגולת. אלכס התחרפן. הוא צעק כמה פעמים 'אם זה אבא, אני מת'. כשהתקרבתי, ראיתי נעל שחורה. מייד זיהיתי שהיא של אבא. הרגשתי שאני מתמוטטת. משכתי את אלכס החוצה והתקשרתי למשטרה".
לזירה הגיעו מייד חוקרי משטרה וניידת מז"פ. הם חפרו יומיים בשטח, ומצאו עצמות נוספות. אחר כך אותרו גם מכנסיו הקרועים של דניאל ומקל המטאטא ששימש אותו להליכה. אלכס ועדן נלקחו לעדות בתחנה. הם שוחררו כעבור כמה שעות, כשהתברר שאין להם קשר למותו. לאחר הזיהוי הסופי במכון לרפואה משפטית, הודיעה המשטרה למשפחה, ב־28 בפברואר, כי דניאל מת בנסיבות טבעיות, ואין חשד לפלילים.
למחרת, כשעדן ביקשה לרכוש חלקת קבר, הציע הרב של בית העלמין כי ייצאו שוב לזירה, כדי לוודא שכל שרידי הגופה אכן נאספו. לחורשה הגיעו גם אלכס והאם. הם אחזו בענפים וחשפו את הקרקע בעדינות ולתדהמתם, מצאו עוד שרידים. ההלוויה נדחתה, כדי לאפשר את זיהוים ולוודא שהם שייכים לדניאל. היא נערכה לבסוף ביום שישי שעבר.
בני המשפחה מנסים להעלות השערות מה גרם למותו של דניאל. "אולי היתה לו צניחת סוכר", אומרת סוזן. "במצב כזה הראייה מיטשטשת ומאבדים את חוש ההתמצאות. כנראה שהוא נכנס לחורשה בטעות ולא מצא את הדרך החוצה".
אלכס: "קשה לי להאמין שמישהו פגע בו, כי הוא היה אדם טוב ותמים, אבל יש בחורשה מסוממים. אבא היה חלש, הספיקה דחיפה קטנה כדי שייגרם לו נזק".
עדן שוב בוכה. "נוח לי להאמין שהוא מת בנסיבות טבעיות, כי אני לא מסוגלת לחשוב שמישהו הכאיב לו. לפעמים נדמה לי שאבא קרא לעזרה, ואנחנו לא היינו שם בשבילו".
לשיחה מצטרפת גם האחות הבכורה, אדווה. בלחש היא אומרת שעדיף היה למשפחה לו אביה היה עדיין בגדר נעדר, כי המחשבה שאולי סבל קשה להם מאוד. עדי, הנמצאת בחודשי הריון מתקדמים, לא מסכימה איתה. "לאבא יש קבר, וזה סוג של הקלה", היא אומרת.
עדן: "כל הסיפור הזה הוא עדיין תעלומה. לא ברור לי למה אבא חלף על פני הבית והמשיך לחורשה, ואיך בדיוק מצא את מותו. כנראה לעולם לא יהיו לנו תשובות. במשך שלוש שנים וחצי סובבתי את הראש אחרי אנשים ברחוב, בתקווה שאולי הם אבא שלי. אני מאמינה שזה יימשך, אפילו שקברנו אותו".
תגובת המשטרה: "אין לטענות אחיזה במציאות"
מהמשטרה נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצערה של המשפחה על אובדן יקירם, אולם אין לטענותיה כל אחיזה במציאות. הסריקות והפעילות בניסיון לאתר את דניאל וסלי ז"ל החלו מייד עם הדיווח על היעדרו, וכללו שימוש במאות שוטרים, במתנדבים, בכלבנים, בפרשים, באמצעים מיוחדים ובפרסום ההיעדרות בכלי התקשורת מספר פעמים. לאחר מציאת העצמות על ידי בנו של המנוח, ובמשך יומיים, עמלו אנשי הזיהוי הפלילי בחקירת הזירה, בתנאים פיזיים קשים ובתוואי שטח סבוך. בעקבות דיווח על מציאת עצמות נוספות, מיהרו שוב אנשי מז"פ למקום כדי לאסוף גם את הממצאים החדשים.
"נציין כי גופתו של המנוח לא היתה קבורה במקום, ובשל חלוף הזמן, פגעי מזג האוויר והימצאותם של בעלי חיים, שרידי הגופה לא היו מרוכזים במקום אחד. במקרים מסוג זה אין לאנשי המז"פ כל אינדיקציה על סיום המשימה.
"משטרת ישראל בכלל, ושוטרי המז"פ בפרט, מורגלים ומודעים לחשיבות שבשמירה על כבוד המת, ועשו כל שביכולתם לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. צר לנו כי כאב המשפחה בשל אובדנה מתבטא בכעס לא מוצדק על חוקרים שעשו באופן מקצועי כל שניתן כדי לזהות את חלקי הגופה ולהביא את דניאל וסלי ז"ל לקבורה מכובדת. יצוין כי משטרת ישראל רואה בטיפול בנעדרים שליחות וקיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיה כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו