לפני כמה שבועות, כשהטלפון שלי צילצל בשעת צהריים, ידעתי שזו תהיה בשורה טובה: יש לי תיאוריה שאומרת שבשורות רעות מגיעות בתחילת היום או בסוף היום, כדי שיהיה זמן לעכל, אבל בשורות טובות מתקבלות על הדרך. ובכן, לא יכולתי להיות צודק יותר.
מהעבר השני של הקו היה איש הקשר שלי במערכת. "תגיד, אתה אוהב לנהוג?" הוא פתח את השיחה מהסוף.
"כן, מאוד", השבתי.
"לנד־רובר מציגים דגם חדש לדיסקברי", הוא אמר, "הם מזמינים כתבים לטיול שטח כדי לבחון אותו. אתה רוצה?"
אם אני רוצה?! אם אני רוצה טיול נהיגה ברכב חדש, שיש לו את התכונה שהופכת אותו לרכב השטח העביר בעולם: הוא לא שלי, ולכן לא תהיה לי שום בעיה אם יקרה לו משהו?! כן, אני לגמרי רוצה.
"איפה הטיול? רמת הגולן? סדום? איילון בשבע בבוקר?"
"יוטה. המדבריות של יוטה, ארה"ב".
לא אתאר לכם את המשך השיחה, כי אין כזה. בשלב הזה פשוט פצחתי בריקוד שמחה בסלון, באופן שגרם לבת שלי לצעוק, "אמא! בואי מהר, אבא התקלקל!". כל מה שנשאר לי הוא לספור את הימים לאחור, לארוז ולעוף לכבוש את המדבר.
שלא תבינו לא נכון: אני מאוד אוהב נהיגה, ומחבב גם ג'יפים, אבל בכל הנוגע לטיולי שטח, מדובר באהבה אפלטונית. אני מאוד נהנה לקרוא עליהם, לצפות בהם בנשיונל ג'יאוגרפיק ואפילו לעשות סיבוב של שעה בדיונות של ראשון מדי פעם. אבל כשזה מגיע ללינה באוהל ולאכילת חול על בסיס פנסיון מלא כמו הרמטכ"ל ביום כיף - אני מעדיף לנוח במלון, ותודיעו לי כשתסיימו.
הפעם, כיוון שמדובר בטיול שמארגנת חברת רכב יוקרתית, וכיוון שבסופו של דבר המטרה היא שהכתבים ייהנו, שיערתי שזה יהיה טיול שטח קצת יותר מפנק. ואכן, לא טעיתי. הבנתי את זה כשהתקשרו מהחברה המארגנת לשאול אם יש לי מסעדות מועדפות בסביבת המלון שנשהה בו, כדי שיזמינו לי מקומות מראש. רציתי להגיד להם שאני חושב שבמקדונלד'ס יוטה ישמחו לקבל אותי גם בלי התראה, אבל לא הייתי בטוח שזו תשובה לגיטימית בחוג הסילון, אז פשוט מילמלתי "תפתיעו אותי", וקיוויתי שהם לא יעלו על זה שלטיול שלהם הסתננה לכלוכית.
• • •
בשדה התעופה של יוטה חיכה לי נהג בחליפה מפוארת ולנד־רובר עוד יותר מפואר, כדי לקחת אותי למלון. לגמרי חשתי עצמי ביונסה, או לפחות איש עסקים עם עבודה אמיתית שמכבדת את בעליה ואת בני משפחתו.
"מאיפה אתה?" שאל אותי הנהג, שהציג את עצמו בתור דייב, ואני נדרכתי ושקלתי מה כדאי לענות. הרי גם לפני גל האנטישמיות שפוקד באחרונה את ארה"ב, משרד החוץ תמיד המליץ לא לספר בעולם שאתה מארץ הקודש, ואם שואלים פשוט להצביע על השמיים ולצעוק "תראה, נחליאלי!"
למרות זאת, כמו קלישאה של מתמודד ב"אח הגדול", החלטתי שאני הולך עם האמת שלי, והשבתי "ישראל" בקול בוטח אבל עם יד על הידית של הדלת, כדי שאוכל לקפוץ מהרכב הנוסע אם יתברר שהנהג הוא חלק מתא טרור רדום שעדיין לא הושמד על ידי הרובוט של איוב קרא.
"איזראל! איי לאב איזראל!" אמר דייב בחיוך גדול. חשבתי שמדובר בנימוס מזויף - הבחור כנראה קרא עלינו פעם בעיתון או בתנ"ך, ובטח חושב שמדובר במדינה שבה עדיין מתניידים בגמלים וסוחרים בכבשים או להפך. להפתעתי התברר שהוא שולט בנעשה אצלנו באופן שלא היה מבייש תחקירן בגל"צ. את ארבעים הדקות עד למלון העברנו בשיחה קולחת על דו"ח צוק איתן, חקירות נתניהו, ואפילו שמעתי את דעתו בעניין העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.
בכניסה למלון חיכתה לנו בחורה נחמדה מטעם המותג, שקיבלה את כל חברי הקבוצה שהתקבצו בלובי בחיוך של זוכה באוסקר. ממש כמו באוסקר - בשנייה שנכנסתי נראה היה שחלה טעות מצערת, וחיוך המנצחים שלה התחלף במבט מכורכם. אמרתי לעצמי שזהו זה, הנה האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער - כולם קיבלו חיוך, ורק אני מבט מוזר.
רגע, על מה היא מצביעה? למה היא מצביעה על המזוודה שלי? "אולי היה כדאי לך לבחור מזוודה אחרת לטיול הזה", היא אמרה בטון אמפתי. לעזאזל, לא חשבתי על זה. מזוודת הטיולים הצהובה שלי היא של Jeep, המתחרה העיקרי של לנד־רובר. מה שמיוחד בה זה שמלבד לוגו ענק של החברה, היא גם מעוצבת כמו הגריל הקדמי של הג'יפ. זה תמיד מעורר תגובות משועשעות בכל מקום, חוץ מאשר בטיול של לנד־רובר.
למי שלא יודע, יוטה היא ערד של ארה"ב. מדינה תעשייתית ואפורה בלב המדבר, שהסיבה העיקרית לקיומה היא כדי שיהיה איפה לשתות קפה בדרך ללאס וגאס. אבל אנחנו לא באנו בשביל הקפה - באנו בשביל האוטו, ואחרי יום וחצי של טיסות, סוף סוף פגשנו אותו, או יותר נכון, אותם: שורה בלתי נגמרת של לנד־רוברים מדגם דיסקברי, "דיסקו" בפי אנשי החברה, מבריקים ונוצצים, חנו ביציאה מהטרמינל הקטן בסיינט ג'ורג', מחכים שנעיר את המנועים הדוממים ונעמיד אותם בכמה שיותר מבחנים.
לטובת מי שצריך לעשות סידורים לשבת ואין לו זמן להמשך הכתבה, אומר כבר עכשיו: מדובר ברכב מעולה בכביש, בשטח, ובכל מקום, פרט למקום אחד - חשבון הבנק שלכם. טווח המחירים של הדיסקברי 5 ינוע בישראל בין 500 ל־800 אלף שקלים, תלוי בתת־דגם ובתוספות. בטווח המחירים הזה, קהל היעד שלו צפוי להיות די הומוגני: אנשים שקיבלו טלפון מאראלה. בינתיים, עד שתגיע השיחה המיוחלת, אתם מוזמנים להחזיק חזק ולהצטרף לטיול.
• • •
התחלנו את המסע הקטן שלנו בנסיעה לכיוון המדבריות של יוטה, שם ממוקם המלון שבו נעביר את הלילה. מדובר בנסיעה בכבישים ישרים מאוד וארוכים מאוד, עם נופים מונוטוניים מהסוג שגורם לך לתהות אחת לשלוש דקות אם לא עברת פה לפני רגע.
מדי פעם הכביש עובר דרך עיירה קטנה, וכשאני אומר עיירה אני מתכוון לעשרה בתים, סניף דואר ודגל. ליד כל בית חונה בדרך כלל טנדר אמריקני גדול, ובחצר כמה חיות משק שמרימות מבט משתאה אל עדר רכבי השטח הבריטיים שחוצה את המרחב. אם מישהו עדיין תוהה איך טראמפ ניצח בבחירות בניגוד לכל התחזיות - התשובה מצויה כאן: ספק אם בכל העיירות האלו שראינו בדרך (ושכמותן יש אלפים ברחבי ארה"ב) תמצאו מצביע קלינטון אחד.
הקילומטרים חולפים מתחת לגלגלים הרחבים של הדיסקו שלנו, אבל עם כל הכבוד לנסיעה הנעימה והשקטה בכביש, לא בשביל זה באנו. במקביל לדרך הראשית עוברת דרך עפר בוצית, שעושה לנו עיניים מהרגע שנכנסנו לאוטו. הטיה של ההגה ימינה, לחיצה קטנה על הגז - והופ! אנחנו בשטח.
אמנם השביל הבוצי הזה לא אמור להוות אתגר ליכולות השטח של הרכב "שלנו", אבל מבחינת הכיף - זה צפוי להיות שדרוג רציני. ואכן, התענוג בלתי מוסבר: הרכב טס במהירות מסחררת על הגבעות החומות, מתיז סילוני בוץ לכל הכיוונים, ואנחנו נהנים מכל רגע.
הבעיה היא שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל ירידה מהכביש ללא אישור יש הסבר שצריך להסביר לאחראים מלנד־רובר בנקודת העצירה הקרובה. למרות שלנד־רובר נמכרה לא מכבר להודים, בנשמה שלה היא עדיין חברה בריטית, והבריטים, כידוע, לא צועקים עליך ולא כועסים. הם רק מביטים בך במבט מלא רחמים שהם שומרים במיוחד למי שלא מבין שהדבר הכי חשוב בחיים הוא לציית לכללים. זה בדיוק מה שהם עושים כשאנחנו נכנסים באיחור למסעדה שבה הקבוצה עצרה לארוחת הצהריים. נו מילא, לפחות הצ'ילי היה מצוין.
כשיוצאים בחזרה לרכבים, דיילת מכוונת כל אחד לרכב הספציפי שלו, כדי שאף אחד לא יתבלבל. "לכם אני לא צריכה להגיד איפה הרכב שלכם", היא מחייכת אלינו, "נראה לי שתצליחו לזהות אותו לבד". מבט לחניון מגלה שהיא לגמרי צודקת: כל הרכבים עדיין מצוחצחים כאילו הגיעו הרגע מהנמל, ורק הרכב ה"ישראלי" מלוכלך ומאובק, ובקיצור - נראה כמו שלנד־רובר אמור להיראות, לטעמנו.
• • •
בדרך חזרה למלון, האווירה הרגועה משתנה. האחראים מחליטים כנראה שאנחנו כבר מכירים מספיק את הרכבים שלנו כדי להתחיל בדבר האמיתי - נהיגת שטח - ומכוונים אותנו בזהירות לשביל עפר. אחרי דקות ארוכות של נהיגה פרועה ומהנה בחול, שמוציאה מאיתנו שאגות שמחה, הרכבים נעצרים בזה אחר זה מול רצף של סלעים אימתניים. אני מביט ימינה ושמאלה, ומבין שכנראה היתה איזו טעות בניווט, כי אין שום דרך שעוקפת את הסלעים.
אבל האחראי שעומד על אחד הסלעים, לבוש בחולצה זוהרת, מבהיר לי שהטעות שלי לא היתה בניווט אלא בהחלטה להצטרף למסע: הוא מצפה שאנחנו אשכרה נטפס על הסלעים. אז אני מטפס מייד למושב שליד הנהג ומפקיד את ההגה בידיו של נ', שותפי לנסיעה, שהוא נהג שטח מנוסה.
עשר דקות ושתי בחילות מאוחר יותר אנחנו כבר ניצבים בראש הסלע, ואני חוגג את הניצחון, כאילו היה לי קשר לזה. "היית צריך למצוא לנו אתגר יותר רציני - נניח, הסלע ההוא שם", אני אומר בשחצנות למת'יו, המבוגר האחראי מטעם היצרן, ומצביע על סלע חד וגבוה פי כמה מזה שאנחנו ניצבים עליו. "את הסלע הזה תטפסו מחר", הוא מודיע לי ברצינות גמורה. "ומחר אתה תנהג".
אני מרגיש את הזיעה הקרה מטפסת לי במעלה הגב. איך בדיוק אני אמור לטפס לראש הסלע האימתני הזה? אין סיכוי שאני לא הופך אותנו עם האוטו, ואין לי מושג אם הביטוח הרפואי שעשו לנו בכלל מכסה תאונות דרכים שנגרמו עקב פה גדול.
בינתיים, הגענו למלון. זאת אומרת, לארמון. בלב המדבר, בין שום דבר לשום מקום, ניצב מתחם יפהפה שמציע לאורחים כל דבר שהם יכולים להעלות על הדעת: ספא מפנק, בריכה מחוממת חצובה בין הסלעים, פינות התרגעות מול הנוף הקסום וחדר אוכל שמנפק מנות שהייתי שמח לאכול כל חיי ואייל שני בטח היה שמח לאכול עליהן את הראש כל חייו.
אני מנסה לברר אם יש אפשרות לזייף מחלה ולהישאר במלון במקום להמשיך בטיול, אבל לפני שאני מספיק להגיד "פייק ניוז" הבריטים כבר מעירים אותנו ליום חדש. יום שבו אצטרך להתמודד עם הסלע האיום. הו, הסלע האיום.
מהר מאוד אני מגלה שהמשימה קלה בהרבה משחשבתי, ולא בגלל כישורי הנהיגה שלי. הדיסקברי החדש מצויד במערכות אוטונומיות, שעושות את מלאכת הנהיגה באופן שכמעט לא מצריך נהג: אתה רק בוחר את מצב הנהיגה המתאים מבין האפשרויות הקיימות, מפעיל מערכת "בקרת שיוט שטח", והאוטו עושה הכל בעצמו. מאיץ, מאט, נועל ומשחרר את הגלגלים בהתאם לתוואי הטיפוס, ואפילו מגביה את מתלי הרכב כדי לשפר את העבירות כשהוא מרגיש צורך.
מצד אחד כל זה נעים ונוח, אבל מצד שני זה קצת לא הוגן. במשך שנים לנד־רובר תמיד הלכה יד ביד עם נהגים מנוסים, ששולטים בהגה במיומנות. עכשיו, עם שלל המערכות האוטומטיות המתוחכמות, כל נהג בינוני הופך בן־רגע לאינדיאנה ג'ונס. אני תוהה אם זה לא קצת חוטא לערכי המותג, אבל עוד לפני שאני מגיע לתשובה, הרכב נעצר בראש הסלע, ואני מבין שהוא סיים את משימת הטיפוס בהצלחה, בעיקר הודות לזה שלא הפרעתי לו.
• • •
את המשך היום אנחנו מעבירים בנהיגה מהירה - הפעם ללא התערבות אוטומטית - בכבישים הארוכים שמחברים בין יוטה לאריזונה. הנופים עוצרי נשימה ונראים כמו לקט של כל עונות השנה: דיונות חול מדבריות שמכוסות בשכבת שלג לבנה וערימות של עלי שלכת צבעוניים הנערמים בצידי הדרכים.
אני מחליט לסטות שוב מתוואי הדרך שנקבע לנו, אבל הפעם לא בשביל חוויית נהיגה, אלא בשביל חוויית קנייה. אשתי ציידה אותי ברשימת קניות ארוכה לה ולבנות שמחכות לי בבית, ואני מבין שהדרך המהירה (והזולה) ביותר לעמוד ביעדים תהיה סניף "וולמארט" הענק שניצב בצד הדרך, אי של צרכנות, שמנותק לחלוטין מהטבע הפראי שמסביב. בכל זאת, אמריקה.
בתוך שתי דקות אני מעמיס לעגלה כל מה שברשימה, וגם מה שלא: צעצועים, שמלות, פיג'מות, וגם קובייה הונגרית בחמישה דולרים, אין לי מושג בשביל מה. כשזה מגיע למבצעים אי אפשר לעצור אותי. מי שבכל זאת ניסו היו שני נציגי לנד־רובר, שנכנסו לחנות מתנשפים. הם הבחינו בעצירה הבלתי מתוכננת שלנו דרך מערכת הניווט שאליה חוברו כל הרכבים בטיול, ומייד באו לזרז אותנו: "אתם חייבים להמשיך! אסור לעצור! אם תתעכבו לא תספיקו לתצפית בגשר הנבאחו!"
אני מנסה להסביר להם שכשנגיע לגשר נעבור אותו, ובכל מקרה אני מעדיף להסתכסך עם ראש השבט המקומי מאשר עם הצ'יף שמחכה לי בבית, אבל הם מתעקשים. נקודת התצפית מבהירה לי שזה לגמרי היה שווה את זה: מדובר בגשר עץ צר, שמחבר בין שני צוקים עצומים, כשמתחת זורם נחל גועש וקוצף.
למרות שהגשר הזה הוקם על ידי האינדיאנים כבר לפני מאות שנים, הוא נראה יציב ובטוח יותר מהרבה גשרים בארץ הקודש. ובכל זאת, האמריקנים הקפדנים לא לוקחים סיכונים: את הגשר האינדיאני הם השאירו בעיקר בשביל היופי והתיירים, אבל את התנועה האמיתית באזור עושים דרך גשר ברזל ענק ומודרני, שנבנה על ידי פועלים קשי יום, כנראה צאצאים של האינדיאנים מהגשר הישן.
המסע ממשיך וחולף במקומות כמו פארק ציון, הר כרמל ותחנת הדלק חברון - לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו בכביש החוף. אחרי עוד כמה מיילים של נהיגה מהירה ומהנה, אנשי הצוות סוטים מהכביש הראשי ומובילים אותנו אל הדיונות העצומות המשתרעות עד האופק, והרכבים מתחילים לטפס עליהן בקלילות, כאילו היו עשויות אספלט ולא חול רך וטובעני.
שקיעה נוגה
כמה מקומיים עוצרים את המכוניות שלהם בשולי הכביש ומשקיפים עלינו בתימהון. אפשר להבין אותם: יש משהו מאוד מטעה בדיסקברי החדש. אם עד עכשיו הקפידו בלנד־רובר לשוות לו מראה קרבי, שיתאים ליכולות השטח המוכרות שלו, הדגם החדש נראה עדין ושברירי כמו הדוגמניות שבטח ינהגו בו ברחובות של צהלה כדי לאסוף את הילד מהגן. צריך להרים את מכסה המנוע כדי לגלות את מפלצת השטח הוותיקה מהדורות הקודמים, אולי אפילו אחת רעבה יותר.
אחרי כמה שעות של השתוללות חסרת מעצורים (תרתי משמע) בחולות, אנחנו מתחילים להרגיש שאין דיונה שתוכל לנו, ומייד משלמים את המחיר: רגע אחד של נהיגה לא מחושבת עם שימוש לא נכון בדוושת הגז על גבעה תלולה, והופ - שוקעים. שקיעה נוגה.
מבקשים סיוע במכשיר הקשר, ומתיישבים על מכסה המנוע להמתין. כמה דקות חולפות, וענן אבק מתקדם לעברנו במהירות במעלה הגבעה, רועש ומקפץ. אי אפשר לטעות: דיפנדר. אחיו המחוספס של הדיסקברי, אלגנטי כמו חזיר בר, סקסי כמו פגישה בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל, אבל כשאתה תקוע על דיונה באריזונה, עם ארבעה גלגלים עמוק בחול, אין יצור בעולם שתשמח לראות יותר ממנו.
הדיפנדר הספציפי שהמארגנים שלחו אלינו היה שועל קרבות ותיק במיוחד, כמעט בן 30, והוא נעצר ליד הדיסקברי החדש שלנו כמו אבא שבא לקחת הביתה את הילד שהסתבך בשטויות. אמריקני מסוקס יורד ממנו, מחבר אותנו אליו באמצעות כבל מתכת עבה, ובנהמת מנוע אדירה אחת שולף אותנו מהחול כמו ששולפים קוץ מהאצבע. אחר כך הוא מתנתק ומשאיר אותנו להמשיך לשחק בחול, כשהוא משגיח מהצד.
• • •
לקראת ערב אנחנו מתכנסים באוהל הכיבוד בשטח, לקפה אחרון ופרידה. מחליפים חיבוקים וצ'פחות ידידותיות עם כל הצוותים (פרט לשוויצרים, שעשו רושם של מי שפחות מכירים את הפורמט של מגע אנושי), ויוצאים להסעה שתוביל כל אחד לשדה התעופה.
"נו, איך היה?" שואל דייב הנהג, שעכשיו אני כבר לגמרי משוכנע שהוא דוד.
"תאמין לי, מתאים לי לעשות טיול כזה פעם בכמה זמן", אני אומר לו. "כמה שאני עכבר עירוני, ברגע שאתה יוצא החוצה למרחבים, אתה מבין שאין כמו החיבור לטבע. זה החופש האמיתי".
דייב מהנהן בהסכמה, ואני מדמיין איך אני מגלה את עצמי מחדש כחיית שדאות, תותח קמפינג, השורד האולטימטיבי.
כעבור רבע שעה של חלומות בהקיץ בזמן הפקק לכיוון שדה התעופה, דייב מסובב אלי את ראשו. "אתה שומע? במקום לעמוד פה, אני מכיר קיצור דרך מעולה שיביא אותנו צ'יק־צ'ק לשדה התעופה. אבל זו נסיעה של חצי שעה דרך השטח. מתאים לך?"
אני מסתכל לו בלבן של העיניים. "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. היה לי כיף, היה לי מדהים, אבל היה לי מספיק. אני לא רוצה לראות שטח עד לשנה הבאה. אז עשה טובה, תגביר את המוסיקה ותן ליהנות מהפקק". √
