תוכן נועז, הפקה שמרנית

אף על פי שמדובר באופרה בת יותר מ־80 שנה, "פורגי ובס", שיצרו דובוס הייוורד והאחים איירה וג'ורג' גרשווין, היא עדיין אופרה נועזת, גם במושגי ימינו: הקאסט שחור, הגיבור נכה והגיבורה מכורה לסמים.

כשהוצגה לראשונה קיבלו אותה המבקרים בעקימת אף: המוסיקה מבוססת על מוטיבים של פולק וג'אז, והאריות שלה קליטות מדי; "אלה פזמונים, לכל היותר מחזמר, לא אופרה", אמרו. אבל למרות הביקורות הלא מפרגנות הפכה "פורגי ובס" בצדק לאופרה האמריקנית הגדולה בכל הזמנים, והיחידה שבאמת הצליחה לפרוץ את מעגל המשוגעים לדבר. גרשווין, יהודי ממוצא רוסי, הצליח לתרגם את ההוויה האמריקנית לצלילים והותיר לעולם פסקול גאוני וראוי. ב"פורגי ובס" יש נכסי צאן ברזל מוסיקליים כמו "Summertime", שזכה לאינספור ביצועים, "I Got Plenty O'Nuttin" ורבים אחרים.

ההפקה של ה"הארלם ת'יאטר" מניו יורק, שהגיעה לישראל לשבעה מופעים (1 בחיפה, 6 בתל אביב), היא הפקה גדולה למדי: 48 שחקנים וזמרים ו־50 נגנים. לעומת התוכן הנועז של האופרה, ההפקה שמרנית למדי. עם זאת, מדובר בסט צבעוני, דינמי וחינני. קולות הזמרים טובים, והם שומרים על דיקציה היסטורית של השחורים באמריקה, למעט דמותו של קראון, המאהב הפלילי של בס, שבשירתו ובמראהו יש רפרור ברור להיפ הופ.

לטובת המתקשים בהבנת השפה המושרת יש מסך תרגום מעל הבמה, אולם בהצגה שבה נכחתי הוא סבל מתקלות רבות. ככלל, מרכז הקונגרסים הוא לא הבמה המתאימה לאופרות, והרגשת אלתור ליוותה את המופע, לא באשמת הקאסט. אני משוכנע שבהיכל התרבות נעשה צדק עם האופרה הנפלאה הזו.