אבא גנוב

סרט לא פשוט, "טוני ארדמן", ואני לגמרי אבין אם לא תתחברו אליו. למען האמת, גם אני כמעט שלא התחברתי אל הדרמה־קומית הגרמנית הזאת, שקטפה כל פרס אפשרי כמעט ושהגיעה לארץ רכובה על גל אדיר של הייפ. אבל אז, איפשהו לקראת חלקו האחרון של הסרט (שנמשך קרוב לשלוש שעות), משהו מעניין ויוצא דופן התחיל לקרות פתאום על המסך, ונוצר לפתע "קליק" די נדיר ביני לבינו. וגם כעת, זמן מה לאחר שצפיתי בו, הוא עדיין מרחף אצלי בראש ומצית מחשבות ותחושות שונות.

על פניו, סרטה השלישי של התסריטאית־במאית מארן אדה הוא סרט ארוך ויבשושי שנמשך ונמשך. הוא אמנם עוסק ביחסיהם של וינפריד (פיטר סימונישק), פנסיונר גרמני בודד ושטותניק, ובתו המנוכרת אינס (סנדרה הולר), שמתגוררת בבוקרשט ועובדת במשרת ייעוץ בכירה ומלחיצה, אך אירועיו מתרחשים עמוק בתוך עולם תאגידי לא מאוד מסעיר שמורכב כל כולו מפגישות עסקיות, מקבלות פנים ומשיחות על אאוט־סורסינג. 

גם סגנון העשייה האפרורי והמחוספס של הסרט, שנע בין "סמי־דוקומנטרי" ל"בואו פשוט נניח את המצלמה כאן ונראה מה ייצא", וחוש ההומור המאוד גרמני שבו הוא מתהדר אינם מסייעים למשוך את הצופים פנימה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. 

אבל "טוני ארדמן" - שמאמץ אלמנטים מ"האידיוטים" של לארס פון טרייר, ושמושפע באופן מובהק מסרטי המתיחות של חבורת "ג'קאס" ומיצירותיו של לואיס בונואל - ללא ספק מתגמל את הקהל על סבלנותו. וטרחנותו המעט מייגעת, יחד עם רוחב היריעה המעט מוגזם שלו, הם כנראה אלה שמאפשרים לו בסופו של דבר לגעת בשלל נושאים מורכבים, שעוסקים ברובם בהתנהגות אנושית ובקודים חברתיים, ולהגיע לכנות רגשית שסרטים אחרים יכולים רק לחלום עליהם.

כאמור, במרכז העלילה ניצבים ניסיונותיו הילדותיים והמביכים של וינפריד לחדש את קשריו עם בתו, אינס. כדי לעשות זאת, הוא יוצא לבוקרשט ופולש אל תוך חייה העמוסים ומלאי הסטרס, ולאחר שזו אינה מתקשה לנפנף אותו בקלילות ולשלוח אותו הביתה, הוא עוטה על עצמו פאה, חליפה ושיניים תותבות, וחוזר לניסיון נוסף, הפעם בתור דמות אקסצנטרית ששמה "טוני ארדמן". 

הבת, שמכירה את השטויות של אבא שלה (ושכנראה גם נטלה בהן חלק בעברה הרחוק), נחרדת מנוכחותו. אבל אפשר לומר שהיא בסך הכל מבינה מה מניע אותו וזורמת איתו. 

זהו סרט שעוסק בפרפורמנס; סרט שרואה בעולם במה, ובכולנו שחקנים. אצל וינפריד, שמנצל כל הזדמנות אפשרית כדי לנסות ולהזריק מעט אנרכיה והומור אל תוך הסיטואציות החברתיות שאליהן הוא נקלע, האספקט הזה מוחצן וברור. אצל אינס, לעומת זאת, העניין ברור קצת פחות, אך הוא הולך ומתחדד ככל שאנו מבלים זמן בחברתה ורואים כיצד היא מתנהלת מול לקוחותיה האנטיפתיים ומעסיקיה הסקסיסטיים. 

עם זאת, בעוד שפרקיו הראשונים של הסרט מתארים את המצב כהווייתו, פחות או יותר, החלקים המעניינים באמת מגיעים כאשר התנהגותו המטופשת והלא צפויה של "טוני" מתחילה להשפיע על התנהגותה של אינס. שכן אז הדינמיקה בין הדמויות השונות נדפקת באופן מוחלט, והקסם האמיתי מתחיל להתרחש.

אני לא הולך להגיד לכם ש"טוני ארדמן" הפיל אותי על הרצפה מרוב צחוק (כי הוא לא), ואני גם ממש לא עומד לטעון שנהניתי מכל רגע שביליתי בחברתו. אני עדיין חושב שהוא יותר מדי ארוך ושיש בו כמה וכמה רגעים שהיה אפשר לוותר עליהם בכיף. אבל כן אומר שיש כאן ארבע סצנות אדירות, בלתי נשכחות אפילו - שמתרחשות כולן בישורת האחרונה של הסרט. וכן אומר שמאוד כדאי להחזיק מעמד ולהגיע אליהן. אז תתאמצו קצת, מה קרה?

"טוני ארדמן" ("Toni Erdmann"), כתבה וביימה: מארן אדה. גרמניה 2016

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו