למרות הניצוח

יש לי חיבה לקונצרטים בצהריים, כאלה שנותנים שהות למוסיקה לשקוע לאט ולהגיע למיצוי איטי במהלך שארית היום. הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית ביום שישי האחרון בצהריים היה כזה, קונצרט שלא ביקש להקשות על אף אחד: רפרטואר מוכר ואהוב – הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, הסימפוניה הראשונה, "הקלאסית", של פרוקופייב – לצד יצירה סימפונית גדולה, צבעונית ולא דוקרת מדי מתחילת המאה ה־20, המוסיקה לבלט "ציפור האש" מאת סטרווינסקי.

כולם נינוחים בקונצרט צהריים. הקהל עליז וערני והתזמורת נדמית מחויכת ומשוחררת יותר מהרגיל. כולם - חוץ מהמנצח ג'נאנדראה נוזדה, "מר אנרגיה", כפי שכינה אותו זובין מהטה בתחילת העונה. נוזדה בא לעבוד קשה, להזיע. גם בסימפוניה התמימה (לכאורה) של פרוקופייב, שלא דורשת יותר מדי התערבות מצד המנצח, נוזדה כולו תזזיתי, תנועותיו חדות, אפילפטיות, כאילו הוא מנסה לנער מעליו דיבוק. אבל על אף הריקוד הקדחתני בקידמת הבמה, הצליחו הנגנים להפיק ביצוע עדין וקולח לסימפוניה.

גם לכנר יוליאן רחלין, הסולן בקונצ'רטו של מנדלסון, לא הפריעו התנועות המבהילות של נוזדה. רחלין אמן מעודן מאין כמותו, הצליל שלו דק, צלול, פתייני. יש כנרים שמעמיסים רגש וסכריניות על הקונצ'רטו של מנדלסון. אין בכך צורך. הנגינה הישירה, העדינה, הלא־סנטימנטלית של רחלין חשפה את היופי והזרימה של מנדלסון.

אחרי ההפסקה שמענו את "ציפור האש" בגירסת 1911 המלאה, הכתובה לתזמורת ענק. זו מוסיקה אמביציוזית של מלחין צעיר שמבקש להמם את העולם ביכולתו. מרוב אפקטים תזמורתיים לא תמיד שמים לב ליופי המיוחד, הרוסי מאוד, של הנושאים בבלט, בעיקר שיר הערש המהפנט, שהתזמורת ניגנה בבהירות עשירה בפרטים ובצבע תזמורתי משכר.