שם הכל על השולחן

האם מישהו זוכר את עידן טרום־טראמפ? האם מישהו עדיין זוכר את הימים, לא כל כך מזמן, שבהם התקשורת התנהלה בקצב הסטנדרטי של מחזור החדשות - ולא דיווחה בהתאם לשיגרת הציוצים של הנשיא ה־45? תאמרו מה שתאמרו על התנהלותו של טראמפ ועל מדיניותו, הוא שינה לחלוטין את אופן הסיקור של הבית הלבן ואת קצב ההתנהלות של אמריקה מול העולם. גם התדרוכים היומיים בבית הלבן הפכו לזירה של שיח נוקב, במקום פלטפורמה לפרסום הודעות לקוניות.

אמריקה מודל 2017 עוסקת מבוקר עד ערב בצווים הנשיאותיים, ובייחוד בזה האוסר כניסת אזרחי שבע מדינות שבהן רוב מוסלמי. נכון למועד כתיבת שורות אלו, בית המשפט לערעורים בסן פרנסיסקו בוחן את המשך יישומו, ובקרוב מאוד הצו עשוי להתגלגל לפתחם של שופטי בית המשפט העליון (שבו, אם סופרים נקודות מבחינת ייצוג פוליטי, יש שוויון בין הצדדים). 

טראמפ מאמין, כפי שהאמין בפריימריז, כי המאבקים על צו כזה או אחר, או על מינוי שר קבינט כזה או אחר, לא מעניינים את בוחריו. מבחינתו, התקשורת, הממסד והשמאל יכולים לתקוף אותו כמה שירצו, אבל הוא היחיד שמוכן להתמודד עם הבעיות. הדמוקרטים מתנגדים לחומה בגבול מקסיקו - אבל כיצד יתמודדו עם המסתננים ועם קרטלי הסמים? הם מתנגדים לצו נשיאותי זמני, שנועד לאפשר רפורמה בהגירה - אך באיזו רפורמה הם כן תומכים? 

הנשיא לא מכיר דרך עבודה חוץ מלהציב את הבעיות על השולחן, גם אם הוא נוטה להפריז לעיתים. זה עדיין עדיף על הדרך של אובאמה, שבשלב הזה  היה תוהה אם לומר את המילים "טרור איסלאמי" או לא. הוא משוכנע כי דעת הקהל האמריקנית איתו, והוא אינו מתרגש מאלפי המפגינים. טראמפ ספג ביקורת על רקע הצווים, בעיקר מפני שלא הסביר את צעדיו טרם חתימתו ולא קיים די התייעצויות. אפילו הפרשן השמרני צ׳ארלס קראוטהמר הסביר כי הצעד של טראמפ לא היה חיוני, וכי ייתכן שגרם לאמריקנים רבים להרגיש הזדהות עם אלה  שכניסתם לארה"ב נמנעה. הסקרים, מכל מקום, מראים שהעם בעדו. גם באירופה, אגב, השמאל בקרב מאסף: בסקר שנערך בעשר מדינות ביבשת, התגלה כי 55 אחוזים מהנשאלים מעוניינים להפסיק את ההגירה ממדינות מוסלמיות. 

 

ריבונות, בצעד אחד פשוט

ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע בשבוע הבא לוושינגטון חדשה, שעוצבה בדמותו הססגונית של טראמפ. עם הנשיא אובאמה, היה ברור מה עומדים לקבל; עם איש העסקים טראמפ, קשה לנחש אילו קלפים ירצה לחשוף. 

אבל דבר אחד בטוח: היחסים יקבלו תפנית חיובית. סוף סוף הממשל מוכן לומר שמפעל ההתנחלויות אינו מכשול לשלום - הצהרה שאפילו בוש הבן לא כלל במכתבו ההיסטורי. מלבד זאת, בניגוד למצב בממשל הקודם, איראן כבר לא נתפסת כמעין בעלת ברית אזורית. נכון למועד הכתיבה, הממשל גם מסרב לגנות את חוק ההסדרה (רק תארו לעצמכם מה ממשל אובאמה־קרי היה אומר על אישור החוק). 

טראמפ עדיין לא גיבש עמדה יציבה בעניין ההתנחלויות, וכנראה ירצה לשמוע את עמדתו של ראש הממשלה. הממשל גם ציין את תמיכתו בפתרון שתי המדינות. מה זה אומר בפועל מבחינת ישראל, ומהם הויתורים המצופים ממנה, אם בכלל? השאלה הזו לא מעסיקה את טראמפ, ככל הנראה. זה כבר המגרש של חתנו ג'ארד קושנר, שעליו אמר "אם ג'ארד לא יכול להביא שלום, אף אחד לא יוכל". 

ואי אפשר להתעלם, כמובן, מסוגיית העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. טראמפ יכול לקבוע עקרונית שיש להעביר את השגרירות, ולהשאיר את היישום לכפופיו בהתאם להתפתחויות. אם לא יעביר, מה יוצע במקום? הוא יכול, למשל, להכיר דה פקטו בריבונות ישראל בצעד אחד פשוט: לאשר למחלקת המדינה לציין בדרכונם של אזרחי ארה"ב שנולדו בירושלים כי ארץ לידתם היא ישראל (דבר שאובאמה ונשיאים קודמים סירבו לעשות).

 

רטוריקה חדשה, חברים ישנים

ואם הזכרנו קודם את איראן, טראמפ יצטרך לגייס את מיטב המוחות והמשאבים אם ברצונו לשנות את הסכם הגרעין. טהרן אמנם מפירה את החלטת מועצת הביטחון שאימצה את ההסכם, אך לא את ההסכם עצמו. מסיבה זו יתקשה טראמפ להחזיר את משטר הסנקציות שהטילו המעצמות, בייחוד לנוכח קשרי המסחר עם הרפובליקה האיסלאמית שהתחדשו מאז. טראמפ יודע כי הצעד הראשון בריסון איראן יהיה ברטוריקה ובסנקציות שהוא יכול להטיל, אך השאר יבוא לידי ביטוי בייצור קואליציות. לכן הוא גם מטפח קשרים עם רוסיה וממשיך, למרות הביקורת, לשבח את פוטין. הדינמיקה, כך הוא מקווה, תיצור מציאות חדשה.

אותה איראן, שבעידן אובאמה הפכה לכאורה גורם מייצב (מייצב את מה, בדיוק? את אי היציבות במזה"ת?) ונתפסה כשותפה במלחמה בדאעש, חוזרת להיות גורם טרור בעיני טראמפ. בצדק. לפני כמה ימים, על רקע הניסוי הפרובוקטיבי בטיל בליסטי, הוא קרא לה "מדינת הטרור מספר אחת". הרטוריקה החדשה של הממשל גם מרגיעה את החברים הישנים/חדשים מהמפרץ, שאובאמה הפקיר לטובת איראן. 

בפומבי טהרן מתאמצת להראות עמידה איתנה, אך בפועל היא יודעת שהבידוד שממנו כה סבלה יתחדש בקרוב. המנהיג העליון חמינאי מבין כי כל התגרות תיחשב כעת עילה לפגוע באיראן. 

היחסים החדשים בין איראן לוושינגטון עלולים לחזק את מחנה הקיצונים באיראן בבחירות לנשיאות, שייערכו במאי השנה. עם זאת, בסופו של דבר רק חמינאי יקבע אם כדאי לו להתגרות בטראמפ ולהפסיד את פירות ההסכם. 

ומה יאמר נתניהו? בשבוע הבא הוא יירד מהמטוס בארץ חדשה לגמרי: ארה"ב של טראמפ. אחרי שני נשיאים דמוקרטים, קלינטון ואובאמה, הוא משתוקק להתחיל לעבוד עם נשיא רפובליקני. סביר להניח שבתום הפגישה עם טראמפ ירגיש שיש לנו ידיד בבית הלבן, כזה שבניגוד לקודמו לא ילחץ על ישראל, לא יאפשר לאו"ם לקבל החלטות מבישות נגדה ובוודאי לא יאשים אותה בהיעדר הפתרון לסכסוך. זו התחלה טובה: טראמפ יודע שבמזרח התיכון, כמו בעסקים שלו, למילים יש כוח עצום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו