מכונת טוויסטים בלתי נלאית

אחרי שורה של כישלונות ביקורתיים וקופתיים, התסריטאי־במאי מ. נייט שאמלאן ("החוש השישי") שב לחיקו החמים של המיינסטרים עם "ספליט" - מותחן אימה פסיכולוגי על רוצח מטורף שסובל ממקרה קיצוני של פיצול אישיות.

הסרט, שהספיק לצבור לעצמו מעריצים, שוהה כבר שלושה שבועות בראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב, ואין ספק כי מדובר בקאמבק מפואר עבור היוצר השנוי במחלוקת, שספג כמויות של בוז ולעג בעקבות זוועות עולם דוגמת "נערה במים" ו"ביום שזה יקרה".

הסרט החדש - שמסתובב עמוק בתוך הטריטוריות שהעסיקו את בריאן דה־פאלמה בימי הזוהר שלו - אמנם רחוק מאוד מלהיות יצירת מופת, אך בהחלט מדובר בשיפור מסוים. במרכז העלילה ניצבות שלוש תיכוניסטיות תמימות שנחטפות בידי רוצח מטורף, שמגולם בידי ג'יימס מק'אבוי, ונכלאות בידו במתקן תת־קרקעי כלשהו. כאמור, הפסיכו הנ"ל מאכלס בתוך גופו מספר רב של אישיויות (23, אם לדייק) והגימיק של הסרט מוצא אותו גולש מזהות לזהות בכל סצנה כמעט.

"ספליט" מתהדר בחופן סצנות אפקטיביות, וחציו הראשון, שבו הצופה נדרש לנסות להבין מה בדיוק מתרחש על המסך, גם מצליח להיות מסקרן ומעורר עניין. שאמלאן, שגודש את היצירה בחומרים לשלושה סרטים לפחות, מפזר רמזים לכל הכיוונים - חלקם מטעים במתכוון - ועושה רושם כי הוא נהנה להשתעשע עם ציפיות הצופים. עם זאת, כאשר העלילה מתחילה להתבהר, הסרט מאבד את הצפון ומידרדר באיטיות אך בבטחה למחוזות של היסטריה, של אלימות ושל חוסר היגיון מוחלט.

בתוך כך, מק'אבוי, שנדרש לאמץ את שרירי המשחק שלו כאן כפי שלא נדרש אף פעם בעבר, לא ממש עומד במשימה שהוטלה על כתפיו. אף על פי שמספרים לנו שהרוצח מאכלס בתוכו מספר דו־ספרתי של זהויות, התסריט מעניק לו הנחה ומספק הסבר מקושקש שמתיר לו לגלם כמה דמויות בלבד (לרבות ילד בן 9, הומוסקסואל עם חוש אופנה וברנש אלים שמנסה לדבר כמו רוברט דה נירו). אבל גם אלה, איך נאמר, לא מדהימות מבחינת הביצוע.

מבין שלוש הבנות המסכנות שמוחזקות בשבי, קייסי המופנמת והדחויה חברתית (אניה טיילור־ג'וי) היא זו שגונבת את הפוקוס, וסיפור הרקע המטריד שלה, שמובא בפלאשבקים הפזורים לאורכה של היצירה, מגיע לסיומו בדיוק בזמן כדי לספק עוד קצת מומנטום סאדיסטי לגראנד פינאלה. אך האמירה ששאמלאן מנסח באמצעות סיפורה - גירסה מעוותת ומיזנטרופית של "מה שלא הורג מחשל" - מניפולטיבית ומרתיעה. בסופו של דבר, גם היא הופכת ללא יותר מבורג במכונת הטוויסטים הבלתי נלאית של הבמאי.

אם להודות על האמת, למרות הבעיות שהיו לי עם "ספליט", ואף על פי שהוא מותיר אחריו טעם רע למדי, חוויית הצפייה לא היתה איומה ומגוחכת כפי שחששתי שתהיה. ואף שהמערכה השלישית אינה מספקת, מה שמגיע מייד אחריה צפוי לשמח את ליבם של המעריצים המעטים שעוד נותרו לשאמלאן. הבמאי שעשה קריירה מיכולתו להפתיע את הצופים, הפך לבמאי שמפתיע את הצופים ביכולתו לעשות סרט שאינו נורא ואיום. גם זה משהו, אני מניח.