להלן הציטוטים:
מוזס: "מה השורה התחתונה? איך אפשר לעשות את זה מהר?"
נתניהו: "אפשר לחוקק את זה. אני רוצה לדבר עם הג'ינג'י (שלדון אדלסון), הוא בעוד שבועיים בארץ".
מוזס: "צריך לראות איך אפשר לעשות משהו שהוא יכול לחיות איתו. לעשות אולי חוק אחר. אני רוצה להקל. לא מחפש להקשות".
נתניהו: "איך?"
מוזס: "בנושא הכמויות שדיברנו. לעשות את זה בפשרה איתו. אני אומר את זה ממקום טוב, לא ממקום רע".
נתניהו: "לדעתי זה לא יהיה בסדר איתו, אבל..."
מוזס: "צריך חוק אחר שיעקוף את הבעיה".
נתניהו: מישהו צריך לבוא עם ההצעה. כבר דיברתי עם מישהו".
מוזס: "עם יריב (השר יריב לוין)".
נתניהו: "לא עם יריב".
מוזס: "תביא את מי שאתה רוצה. זה לא ענייני. צריך שאיתן כבל יבוא ואיש שלך בכנסת".
נתניהו: "ושאיתן יגיד שאני רוצה להגיע לפשרה. אולי נשכנע אותו (את כבל). שיירד מהחוק הגורף".
מוזס: "לאיזה ועדה בכנסת זה הולך?"
נתניהו: "נקים ועדה מיוחדת".
עוד נאמר בערוץ 2 מתוך השיחה, כי נתניהו ומוזס שוחחו על האפשרות שמוזס ימכור את "ידיעות אחרונות," בשלמותו או בחלקו לקבוצה של אנשי עסקים, כנראה מגרמניה, או שיכניס אותם כשותפים לעיתון.
כתבנו מתי טוכפלד מוסיף: על פי ההדלפות מהחקירה עד כה, נראה כי שיטת נוני מוזס, שעליה הצביעו רבים במערכת הפוליטית כל השנים, אכן חיה ובועטת. זוהי שיטה משחיתה. שהרסה את עולם העיתונות וההגינות העיתונאית וממשיכה להחריב בו כל חלקה טובה.
מובן שעצם קיומה של הפגישה בין נתניהו ומוזס הפתיע לא מעטים במערכת הפוליטית והכניס בלבול וסחרור, כמו גם לא מעט עניין, אולם תוכן הדברים שנאמרו בפגישה לא צריך להפתיע איש. ברור לכל ש"ידיעות אחרונות" הוא בראש ובראשונה כלי שרת בידי אדם שהתרגל במשך שנים רבות להמליך מלכים, להכתיר מיוחסים ולהפיל יריבים כראות עיניו.
אלפי מילים כבר הושחתו במדורי התקשורת והכלכלה על האיש והשיטה. מה שנחשף השבוע הוא רק דוגמה חיה לאיך השיטה עובדת. על איך שמוזס לא בוחל בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרותיו.
ראש הממשלה נתניהו // צילום: אי.פי.אי
במשך שנים שיכנעו אותנו בעיתון שנתניהו הוא מקור כל הרע בעולם. אבל בהינף שיחה מתברר שעובדה זו פריכה מאין כמוה: המטרה לפגוע בעיתון המתחרה חשובה הרבה יותר.
מצעד הצבועים
קשה מאוד להעביר את המידע שאליו נחשפנו עד כה למישור הפלילי, ולכן קשה להעריך מה יוליד יום בהקשר הזה. בינתיים הבלבול שאחז במערכת הפוליטית רב ביותר. כשנודע על פרשת תיק 1000 שבה מעורב על פי ההדלפות ארנון מילצ'ן, היה לאופוזיציה קל בהרבה לתקוף את נתניהו ולהאשים אותו בשלל אישומים מקבלת טובות הנאה ועד שוחד. כששמו של מוזס נקלע לפתע לזירה, התגובה הראשונה היתה דום שתיקה. חלפו כמה ימים עד שראשוני הפוליטיקאים הסכימו להתבטא בנושא ולומר שמשהו פה רקוב.
אם בתחילת השבוע כינתה שלי יחימוביץ' את מילצ'ן "שוגר דדי", עד לסופו לא נמצא כינוי הולם מצידה לנוני מוזס. ויחימוביץ' היא כמובן רק דוגמה. כל מתנגדי נתניהו שקיבלו במשך שנים סיקור אוהד ומפרגן מ"ידיעות", מילאו לפתע פיהם מים, כשנודעה זהותו של גיבור הפרשה השנייה.
יחימוביץ'. כמו רוב מתנגדי נתניהו, גם היא שתקה אחרי פרסום שמו של מוזס // צילום: דודי ועקנין
מה, למשל, תוכל לתרום לפרשה ציפי לבני, ש"ידיעות אחרונות" מפנק אותה מאז סומנה כיורשת אפשרית של אהוד אולמרט? כל קיומה כפוליטיקאית הוא בזכות "ידיעות". כשהקימה את מפלגת התנועה היא זכתה לכתבת שער ענקית, אף שבציבור הכללי נחשבה כבר לגווייה פוליטית. כשהותירה את קדימה עם חובות של 34 מיליון שקלים, לא יכולתם לקרוא על כך בעיתון הבית.
מה יגיד יאיר לפיד שכתב במשך שנים רבות טור בעיתון וזכה גם אחרי פרישתו והצטרפותו לפוליטיקה לבית חם ואוהב בין עמודיו.
באיזה אופן יוכל להשתלב בשיח נפתלי בנט, בן בית קבוע ברחוב מוזס, שרתם את העיתון עוד בימי הפריימריז נגד זבולון אורלב, ואף הרגיש מספיק בנוח שם כדי להודות בפני עורכיו כי שכר את שירותיו של חוקר פרטי כדי להפיל את יריביו. גם לא היתה לו בעיה להודיע על תמיכה בחוק לסגירת "ישראל היום" בשירותו של מוזס, נגד התחושה המובהקת של מצביעיו.
אלה שהצליחו להתעשת, כמו יצחק הרצוג וזהבה גלאון, תבעו מגורמי אכיפת החוק להורות לנתניהו להשעות את עצמו מתפקידו כשר התקשורת. אבל היתה זו תגובה מעושה מהשפה ולחוץ, התחמקות מהעניין האמיתי, הרי שני הפוליטיקאים המנוסים יודעים שתחום התקשורת הכתובה אינו בידיו של שר התקשורת אלא של שר הפנים.
מקורביו של נתניהו מכירים היטב את התנהלותו של ראש הממשלה. לא פעם, לא פעמיים ולא עשרות פעמים - אלא הרבה יותר מזה - היו עדים לפגישות שנתניהו עורך עם בעלי עניין כאלה ואחרים שמגיעים ללשכתו, שוטחים את צרותיהם או מייעצים את עצותיהם; לכולם בלי יוצא מן הכלל מבטיח נתניהו לעזור, נותן תחושה טובה לבן שיחו, אבל בפועל לא עושה דבר. הפרטים עדיין לא ידועים, וכדאי שכולם ימתינו לחקירה, לתמלילי ההקלטות ואז תצטייר התמונה המלאה.
תהליך מסוכן לחברה
בתחילת השבוע התערבבו הדיווחים על ההתפתחויות המדהימות בחקירת נתניהו לפיגוע בארמון הנציב. קשה היה להתחמק מההשוואה בין התנהגות הצוערים, שנראו בורחים לכל עבר מייד לאחר הפיגוע, לבין מעשהו של אלאור אזריה בחברון. "אפקט אזריה", האשימו חוגים נרחבים בימין, תוך הטחת ביקורת מרומזת או גלויה הן בבית המשפט שהרשיע את אזריה והן בצוערים שהעדיפו להימלט על נפשם במקום לחתור למגע.
שר הביטחון לשעבר יעלון // צילום: אמיל סלמן
למען האמת, ההשוואה אינה במקומה. סביר להניח שאלה שברחו לא עשו זאת בעקבות תקדים אזריה, כמו גם שאלה שהסתערו לא עשו זאת למרות פרשת אזריה. המקרים הם שונים לגמרי: בארמון הנציב היה מדובר במחבל תוך כדי ביצוע פעולת החבלה. בחברון היה זה וידוא הריגה על מחבל שרוע על הרצפה. ובכל זאת, למרות השוני והעובדה שאין ללמוד ממקרה אחד על משנהו, ראוי להתבונן בתגובת המערכת הצבאית והפוליטיקאים. השבוע, אחרי הפיגוע, יצאה המערכת הצבאית מגדרה כדי להסביר כי תגובת הצוערים היתה נכונה ומידתית. מומחים שונים עלו לשידור והסבירו את המצב הנפשי שאליו הם נקלעו, מה שמאפשר להבין בריחה המונית ממקום האירוע.
אבל גם אלאור אזריה היה בסביבה נפשית מסוימת שנראה שאיש לא נתן עליה את הדעת. נכון, הוא טעה, אבל מישהו התחשב בזה שמדובר בחייל צעיר שזה עתה מחבל ניסה לרצוח את חברו? במילים אחרות: קשה להתחמק מהתחושה שבעוד הצוערים קיבלו יחס מתחשב ומקל בהתאם למצבם הנפשי והמציאות המורכבת שהכתיבו את צעדיהם, את אזריה שפטו על פי תנאי המעבדה של בית המשפט.
משה יעלון, אחד ממקטרגיו של אזריה למן הרגע הראשון, אמר בהתייחסותו הראשונה לפרשה שבצה"ל אין מקום לסוג כזה של איבוד עשתונות. יכול להיות מאוד שהוא צודק. אולם מהי בריחה מזירת אירוע אם לא איבוד עשתונות?
כבר התריע מי שהתריע כי רוח רעה של חולשה ורפיסות מנשבת בצמרת צה"ל בשנים האחרונות. מ"זיהוי התהליכים המסוכנים בחברה", דרך נאום הכלניות וכלה בהתגייסותה המוחלטת של המערכת שיצאה מגדרה להגן על הצוערים הנמלטים השבוע עובר קו מקשר אחד. אם יש תהליך מסוכן לחברה הרי זה התהליך הזה.
מלכודת מדינית
מאז נכנס ליברמן לתפקיד שר הביטחון הוא משמש המבוגר האחראי. בימין חוגגים על חנינה לאזריה, וליברמן מרגיע את הרוחות. עכשיו כולם מדברים על סיפוח מעלה אדומים - וליברמן שופך מים צוננים.
שר הביטחון ליברמן. הפך למבוגר האחראי // צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אנשיו התפתלו השבוע בניסיון להסביר מדוע מתנגד ליברמן לחוק סיפוח מעלה אדומים, בעוד חלק ממצע ישראל ביתנו מדבר במפורש על גושי ההתיישבות כחלק ממדינת ישראל. זה לא שהוא מתנגד לסיפוח, הסבירו, אלא העיתוי הוא שבעייתי. אובאמה הרי עדיין לא עזב את הבית הלבן, אז למה צריך לקפוץ.
העניין הוא שבעיית העיתוי תמיד היתה מנת חלקו של השמאל. בנייה בירושלים? כן בוודאי, אמרו ציפי לבני ויאיר לפיד בממשלה הקודמת, אבל לא כעת. זה לא העיתוי.
ההצעה לספח כעת את מעלה אדומים היא לא פחות ממתבקשת. כשהערבים הולכים לצעדים חד־צדדיים באו"ם, ישראל לא צריכה להרגיש מוגבלת להסכמים כאלה ואחרים שהצד השני מפר בלי להניד עפעף.
ועידת פאריס שתיפתח השבוע היא לא פחות ממלכודת מדינית. החשש הגדול הוא שבימים הספורים שנותרו לכהונת אובאמה, תועבר החלטה נוספת נגד ישראל במועצת הביטחון. למשל, כזאת שמעגנת את נאומו האנטי־ישראלי והמוטה של מזכיר המדינה היוצא ג'ון קרי. הרי אם תהיה החלטה כזאת, ארה"ב לא תוכל להצביע נגדה. מדובר בנאום של שר החוץ שלה.
שגרירות ארה"ב בתל אביב // צילום: קוקו
הנורות האדומות כבר נדלקו. דיון במועצת הביטחון על המצב במזרח התיכון (שם קוד לדיון אנטי־ישראלי) היה אמור להתקיים בשבוע שעבר אבל נדחה לשבוע הבא, בדיוק יומיים אחרי ועידת פאריס ושלושה ימים לפני כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.
מה יועיל לה לישראל להשתתף בוועידה אנטי־ישראלית מובהקת, שבה ההתנחלויות מוצגות כשורש הבעיה של הסכסוך במזרח התיכון, ואילו מקומם של הטרור וההסתה נדחק לשוליים?
אין מקום לשתי בירות
איך שזה נראה כרגע, טראמפ צפוי להעביר את שגרירות ישראל מת"א לירושלים. ברמאללה כבר מביעים סימני לחץ, ובשמאל מתריעים מפני אינתיפאדה. ההחלטה היא אמנם אמריקנית בלבד, אולם לישראל אין שום ברירה חוץ מלתמוך ולסייע לה ככל שביכולתה. בירושלים האזרחים הערבים נהנים מחופש הצבעה וזכויות אזרחיות מלאות. ביהודה ושומרון, הם טוענים, ישראל טרם החליטה מה היא רוצה מעצמה. מצד אחד משטר צבאי, ומנגד הקמת יישובים.
לעומת זאת, בירושלים ההחלטה כבר התקבלה. ירושלים סופחה והוכרזה כבירת המדינה. העתקת השגרירות האמריקנית היא אכן הכרה ראשונה בכך שאין מקום לשתי בירות בירושלים. מעניין שיש כאלה שנמצאים פה ועדיין חוששים מתרחיש זה, שבו ירושלים תוכרז כבירה הבלעדית של העם היהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו