ראש הממשלה בנימין נתניהו נכנס השבוע לנתיב הבעייתי של חקירת משטרה שאת סופה אין לדעת. רשימת הזיכויים שפירסם היועמ"ש בארבע פרשות שנבדקו אמנם שימשה לנתניהו הוכחה ניצחת לרדיפה הבלתי פוסקת אחריו, ולכך ש"לא יהיה כלום - כי אין כלום". אבל מכיוון שמדובר בפרשות שאינן קשורות במאום לפרשה הנוכחית, אין ארבעת הזיכויים מלמדים על העתיד לבוא. העסק יכול להסתיים בלא כלום, כמו כל השאר, אבל גם עלול להתפתח וליצור לו בעיה אמיתית.
צילום: יוני ריקנר
רה"מ נתניהו ניהל בחודשים האחרונים קרבות רבים מדי בזירות רבות מדי. גם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, שמוצג כמקורבו וכאיש אמונו של רה"מ, היה בתוך הקלחת הזאת עם פרשת עמונה וחוק ההסדרה, שקודם בניגוד לדעתו. עובדה זו מקבלת כעת חשיבות קריטית לנוכח החקירה. בסוגיה כמו קבלת טובות הנאה, הפער בין חוקי לאסור עשוי ליצור מרווח לא קטן המאפשר מקום לפרשנות; פרשנות מקלה עשויה לחלץ את נתניהו מכתב אישום, בעת שפרשנות מחמירה עלולה לפגוע בו.
הפרשן המוסמך היחיד בהקשר הזה הוא היועץ המשפטי לממשלה - ד"ר אביחי מנדלבליט, וכעת רה"מ נתניהו תלוי בו יותר מאי פעם. זה לא מצב בריא, והוא עלול לפגוע בעבודה השוטפת של הממשלה.
בינתיים פרשת "ביביטורס", ספינת הדגל של קמפיין האנטי־נתניהו הגדול ביותר שהיה פה בשנים האחרונות, ירדה למצולות. כמובן, שקיעתה לא זכתה לתהודה הגדולה שליוותה את תקומתה; חלק מתעשיית הצביעות הרגילה.
"ביביטורס" לא היתה רק תחקיר עיתונאי, אלא הרבה מעבר לכך. היא היתה תמצית השקר שמספר את כל הסיפור של התקשורת ויחסה לנתניהו. מבחינתם זה היה שם קוד לשחיתות, אבל למען האמת, "שם קוד לרדיפה" יהיה קולע יותר.
העטיפה המושקעת של התחקיר, ועשרות הפולו־אפים שהגיעו בעקבותיו, נועדו להסיח את הדעת מהאמת - "ביביטורס" היא כלום ושום דבר. אבל למה שזה יעניין את התקשורת, כשאפשר לשגר עוד ועוד חיצים לעבר נתניהו? אם היו נשארים בתחום טוהר המידות והנורמות המקובלות, היה אפשר לקבל את הביקורת.
איש ציבור לא חייב ללון במלונות היקרים ביותר בלונדון ולהציג חשבון הוצאות בהתאם. זה לא מתאים, זה מנקר עיניים. אבל לא זה מה שטענו בתקשורת: שם ניסו לכפות על המערכת להוביל את העסק כולו למישור הפלילי, אף שידעו שאין בה שום דבר כזה. במשך שנים פומפמה שוב ושוב הפרשה, שאין בה גם לא אבק פלילים - עד השבוע, כשהיועץ המשפטי הרג את הסיפור הזה סופית.
בעקבות חקירת נתניהו היו שהישוו בין מצבו היום לבין זה של אהוד אולמרט. האמת היא שההשוואה אינה במקומה. אולמרט זכה להגנה כמעט טוטאלית בתקשורת. אף שהיה מדובר במושחת אמיתי, עם תחקירים שפורסמו נגדו בעיקר בכלי תקשורת אחד (באתר האינטרנט של העיתונאי יואב יצחק), איש כמעט לא עסק בסיפורים אלה, לא חזר עליהם ובוודאי לא פימפם אותם כפי שקורה כעת עם שלל הסיפורים המומצאים על נתניהו.
כלומר, בעוד אצל אולמרט נחשפו פרשות שבמכוון לא סוקרו בכלי התקשורת, אצל נתניהו המצב הפוך: כל תחקיר מצוץ מהאצבע זוכה מייד לסיקור נרחב תחת כל עץ רענן.
היועמ"ש מנדלבליט. מלחמת גירסאות // צילום: מרק ישראל סלם/ג'רוזלם פוסט
גם את המצב הפוליטי של שני האישים אין טעם להשוות. מאז מלחמת לבנון השנייה, חי ראש הממשלה אולמרט על זמן שאול. בעוד בתקשורת העריצו אותו ושמרו עליו מכל משמר, בציבור הכללי רצו כבר לבעוט אותו הביתה. בלי שום קשר לחקירות, מבחינה ציבורית אולמרט היה תלוי על בלימה, עד שהוא עצמו נשא את נאום "אני ראש ממשלה לא פופולרי". קדימה בראשותו של אולמרט היתה בסקרים של אותה תקופה בשפל של מספר חד־ספרתי של מנדטים. הדרישה ממנו להתפטר בעקבות החקירות היתה מבחינתו הקש האחרון.
לא זה המקרה אצל רה"מ נתניהו, הזוכה לתמיכה רבה וליציבות פוליטית איתנה. הדרישה ממנו להתפטר כעת בגלל החקירות מנותקת מהמציאות ונוגדת את הלך הרוח הציבורי - אותו הלך רוח שקבע, רק לפני כשנתיים, שהוא יהיה ראש הממשלה.
מי צריך להוכיח מוסריות?
העניין הציבורי הרב שעורר משפט אלאור אזריה, כשאת רגעי הקראת הכרעת הדין ליוו עשרות כתבים וצלמים בשעות ארוכות של שידורים חיים ואולפנים פתוחים, מעיד שהפרשה רחוקה מאוד מסיום. אמנם דינו של החייל נחרץ, אולם הפצע הפתוח עוד נותר.
ההערכה שהסיפור הזה כאן כדי להישאר, אף שלכאורה היה אמור להסתיים השבוע בעקבות הכרעת הדין, הופכת כמעט ודאית לנוכח האנרגיה הרבה שהשקיעו הפוליטיקאים בפרשה. ההכרעה חשפה את הפער המדהים בין מה שאירע בין כותלי בית הדין לבין השיח שהתנהל בחוץ בחודשים האחרונים. בקריה התרכזו בעובדות; מחוצה לה הוויכוח היה על ערכים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו // צילום: יונתן זינדל/פלאש90
בבית הדין הצבאי הפריכו השופטים אחת־אחת את טענות ההגנה של אזריה. הם קבעו שהמחבל היה חי כשנורה על ידי החייל, הם קיבלו את גרסאות העדים שהעידו שאזריה הצדיק את הירי בכך שלמחבל מגיע למות, והם דחו את הגירסה המאוחרת יותר, שלפיה החייל חשש ממטען או מסכין.
מצד אחד, חייבים לומר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אם הגיעו למסקנה שאזריה ביצע ירי באדם חי ומתוך שיקולי נקמה, ובשום אופן לא מתוך חשש לחייו ולחיי חבריו, לא היתה אפשרות אחרת למעט ההכרעה שהוציאו תחת ידיהם. הדיון שהתנהל בבית הדין היה דיון משפטי נטו. במגרש הזה משחקות רק העובדות: היה או לא היה. לא זה המצב בחוץ, שם מנעד הדיון רחב בהרבה. למשל, סביב השאלה אם בכלל היה מקום להעמיד את החייל לדין. זו שאלה ערכית, ששופטים בבית הדין הצבאי לא יכולים לענות עליה. אין זה מתפקידם.
בציטוטים שהוקראו בהכרעת הדין ניכרו היטב דברי הביקורת הקשים של השופטים על התנהלותו של אזריה בבית הדין. הם קבעו שהוא התנהל במניפולטיביות. שפעל להתסיס את האווירה, להכניס פוליטיקה לתוככי בית המשפט ולהציג את מפקדיו כשקרנים. שעדותו היתה לא יציבה ולא אמינה, כששינה גרסאות לגבי המניע לירי.
אבל מבחינת תומכי אזריה, אין בכל אלה כלום כדי להזיז אותם מעמדתם שלא היה צריך כלל להעמידו לדין. לא משנה איך הוא בחר להגן על עצמו בבית הדין - עצם העמדתו למשפט מגביל את הגנתו לכלים משפטיים, שייתכן שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המורכבת שעימה התמודד בזמן אמת. נקמה כמניע לירי אינה קבילה בבית משפט, אולם בחוגים נרחבים בחברה הישראלית בסיטואציה שאליה נקלע, הדבר אולי אינו חמור כל כך. הכל בעיני המתבונן. הרי די ברור שרוב הציבור לא קנה את סיפור החשש ממטען, אולם הצדיק את דברי אזריה כי למחבל מגיע למות.
פה נכנסו לתמונה הפוליטיקאים. באופן גס אפשר להפריד בין תומכי אזריה למתנגדיו באמצעות החלוקה הקלאסית של ימין ושמאל. אגב, כנראה לא נכון לומר "תומכי אזריה"; החייל הוא רק סמל. עבור השמאל, הוא סמל להשחתה המוסרית הנובעת משנים ממושכות של כיבוש והשלטת משטר צבאי ביהודה ושומרון. הרי מקרים כאלה מתרחשים לטענתם כל יום, רק שהמערכת הצבאית כבר למדה לטייח ולהסתפק במשפטים בדרגים הפיקודיים, כדי שיהיה אפשר לעבור לסדר היום. מה שהשתבש במקרה הזה, לטענתם, הוא העובדה שהעסק צולם ותועד - מה שאילץ הפעם את המערכת המושחתת לעטות על עצמה תפאורה של מוסריות.
מנגד, יש מי שאינם סבורים כי המערכת הצבאית מושחתת ושוללים את הטענה ש"הכיבוש משחית", אולם לדעתם ישראל וצה"ל נמצאים במאבק על הלגיטימציה. לכן, כשמתרחש מקרה כזה, לשיטתם יש לחשוף לעין כל את יכולתה של ישראל להפגין מוסריות ולשפוט את חייליה שסרחו. הקול הדומיננטי ביותר בהקשר הזה הוא של שר הביטחון לשעבר משה יעלון, שחרץ את דינו של אזריה כבר מהרגע הראשון. "האירוע שבו מתועד חייל צה"ל מגיע לשטח הפיגוע בחברון, ויורה במחבל דקות לאחר שכבר נוטרל ושוכב על הקרקע, הוא חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו", אמר יעלון ביום האירוע, "אסור לנו לאפשר, גם בשעה שהדם רותח, אובדן עשתונות שכזה ואובדן שליטה שכזה. האירוע יטופל במלוא החומרה".
שר הביטחון לשעבר יעלון. מימין התחרו מי תוקף אותו יותר // צילום: אמיל סלמן
ויש גם מי שסבורים כי ישראל לא צריכה להוכיח מוסריות אל מול העולם, מוסריות שכבר הוכחה אינספור פעמים. צה"ל הוא מוסרי, נקודה, הם אומרים. אם חייל ירה במחבל, אסור בשום אופן להפוך את המקרה למשפט ראווה, כי הנזק למדינה יהיה רב מהתועלת. שידונו אותו מפקדיו לתקופת מחבוש ממושכת, ובזה אפשר לסגור את העניין. הרי מדובר במחבל, באדם שרק דקות קודם לכן דקר חיילים בניסיון להרוג אותם.
נכון שאסור לירות במחבל פצוע ומנוטרל, אבל העבירה, כך נטען, אינה כה חמורה. ודאי לא עד כדי סעיף הריגה.
בין האמת המשפטית לציבור
הפוליטיקאים מימין התחרו זה בזה מי ירבה לתקוף את יעלון ויעניק לאזריה תמיכה רבה יותר, אולם הרוח הגבית של החייל הגיעה גם מלמטה, מהשטח. המחשבה שבעיצומו של גל טרור עוסק צה"ל בהעמדתו לדין של חייל שהיה באמצע פעילות מבצעית - גם אם כשל - היתה בלתי מקובלת מבחינת רבים. קצינים בכירים במילואים הגיעו לבית המשפט להשמיע קולם נגד הרשעתו, ובחודשים האחרונים הרשתות החברתיות התמלאו במאות אלפי תגובות והתייחסויות לפרשה.
הרי המצב שבו הכרעת הדין משמחת את אויבי ישראל לא מאפשר לציבור לשבת בבית ולשתוק. הרצון לראות את החייל ממצה את עונשו עלול להגיע עד כדי עיוות מוסרי ממש. ודאי שהוא מעיד על ניתוק מהמציאות. באותה שעה חברון היתה שדה קרב; החיילים במקום הותקפו והשיבו אש. בסיטואציה כזו, המראה של חייל צה"ל יוצא מהאירוע עם אזיקים ומובא לחקירת מצ"ח הוא בלתי נסבל - אפילו אם שגה (והוא שגה).
הפרשה העמידה את ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון, אז עוד שותפים לדרך, זה מול זה. ככל הנראה, היא היתה ציון דרך מרכזי בהיפרדותם בהמשך. יעלון זעם על נתניהו שהתקשר לאביו של אזריה, מה שנתפס כהבעת אמפתיה כלפי החייל. אולם הפרשה הרחיקה את יעלון לא רק מנתניהו אלא מהליכוד כולו. רוב חברי המפלגה רתחו על חריצת הדין המוקדמת שביצע לחייל, דווקא בתקופה של טרור סכינים משתולל. מה גם שאזריה הרג מחבל, לא אזרח תמים.
על הפער בין התגובות ברחוב לאמת המשפטית יכול לגשר מוסד החנינה. פרשת אזריה היא מקרה מובהק לשימוש מושכל בה: מצד אחד, היא לא תפגע בהכרעת הדין - כלומר, העובדות הן שהחייל אכן הרג מחבל מנוטרל. מצד אחר, היא תאפשר לחברה לומר את דברה, כלומר לא לראות את החייל משלם מחיר כה גבוה, וזאת בשל הנסיבות המיוחדות.
מייד לאחר המשפט החל קרב בימין על החנינה - מי קורא לחון את אזריה בקול גדול יותר. גם פה עמד יעלון כנגדם ושיגר וידאו תגובה, שבו תקף את הפוליטיקאים מימין שהישלו, לדבריו, את הציבור.
לא ברור לאיזו דרך פוליטית חותר יעלון וכמה ביקוש יש לעמדות שהוא מציג. הגדרת קהל יעד היא דבר קריטי למועמד פוליטי, ובמובן הזה נראה שיעלון, אף שעברה כבר יותר מחצי שנה מאז פרש מהליכוד, טרם מצא את עצמו.
הקרדיט למעלה אדומים
אחרי החלטת האו"ם ונאום קרי, הגיעה התשובה ההולמת מימין - סיפוח מעלה אדומים. כבר לפני חודשיים מלאה הארץ שלטים מטעם קמפיין מושקע בנושא, שבו ציטוטים של ראשי הממשלה לשעבר יצחק רבין, שמעון פרס, אריאל שרון ואחרים, שלפיהם מעלה אדומים תישאר תמיד בריבונות ישראל. הקמפיין היה מתואם עם שדולת ארץ ישראל בכנסת, בראשות יואב קיש ובצלאל סמוטריץ', שהודיעו במקביל כי יקדמו הצעת חוק לסיפוח מעלה אדומים.
השר בנט // צילום: אלכס קולומויסקי
כבר בשבוע שעבר הודיעה השדולה כי דיון ראשון בנושא לקראת העלאת החוק יתקיים ביום שני במשכן הכנסת. כולם מבינים כי החוק בכל מקרה לא יוכל לעלות על שולחן הכנסת עד 20 בינואר, מועד סיום כהונתו של ברק אובאמה בבית הלבן.
יום לפני כינוס השדולה, התעורר נפתלי בנט בבעתה במחשבה שמישהו עלול לגנוב לו את הקרדיט על המהלך האולטרה־ימני (הרי בשדולה חברים גם ח"כים מהליכוד). הוא מיהר להודיע על ישיבת סיעה במעלה אדומים, שם הודיע על קידום חוק הסיפוח. ההצלחה היתה חלקית. בנט אמנם היה הראשון, אבל הדיווחים על דבריו נבלעו בין שאר התבטאויות שרי הליכוד בשדולה בכנסת זמן קצר לאחר מכן.
עכשיו השאלה היא אם החוק אכן יעבור. ברוח הדברים, עוד יהיה מי שיציע לדונלד טראמפ לוותר על התוכנית להעתיק את השגרירות לירושלים ולהעביר אותה ישר למעלה אדומים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו