ואיפה ארה"ב?

אפשר אולי להעריך כי מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, טרח שלשום במשך שבעים דקות לשאת את נאום חזון השלום שלו בין ישראל לפלשתינים כי בחזיתות אחרות באזורנו הוא פשוט לא רלוונטי. אנחנו, לתומנו, לא הבנו מדוע הוא מתעסק איתנו ולא עם סוריה הבוערת, אבל זה פשוט כי אין לו ברירה אחרת. בסוריה אתמול נחתמה עוד הפסקת אש בחסות רוסיה וטורקיה. איזה מזל שלממשל אובאמה תמיד יהיו פלשתינים. תמיד זה, אגב, רק עוד שלושה שבועות.

לא ברור אם הפסקת האש שנחתמה ביוזמת פוטין תצליח, אבל ברור שמוסקבה מנהלת את העניינים בסוריה. היא איפשרה דריסת רגל לטורקיה ולאיראן המעורבות בלחימה. וכמה תמימים האמריקנים: איראן, שהפכה בעידן אובאמה לחלק מהפיתרון, הצטרפה לרוסים ולטורקים כדי לדחוק את האמריקנים החוצה משולחן המו"מ.

עד הקיץ האמריקנים עדיין היו בתמונה. קרי ועמיתו הרוסי לברוב נהגו להתייעץ. אלא שבינתיים ארה"ב, אירופה, ואפילו מיודענו האו"ם - כבר ממש לא בתמונה הסורית. פוטין העיף את כולם ובחר להשאיר איתו את טורקיה ואת איראן, שלהן בטן מלאה על העולם - בדיוק כמו לרוסים, שנוקמים בסנקציות שהוטלו עליהם בעקבות הפלישה לקרים. יש להניח כי לשלוש המדינות הללו יש ראייה ייחודית מאוד של החוקים הבינ"ל וההומניטרי, אבל כנראה לקרי זה לא מפריע, כי בעצת הבוס אובאמה הוא די פינה את הזירה. למעשה, ברגע שאובאמה שכח מה זה קו אדום באוגוסט 2013 ולא הגיב כאשר השתמש אסד בפעם ה־14 בנשק כימי נגד בני עמו, הבינו הרוסים שסוריה שלהם. יותר מזה, הנסיגה האמריקנית איפשרה אפילו לאיראנים לחזור להיות גורם בחיפוש אחר הפיתרון.

אתמול נחתם עוד הסכם הפסקת אש. אסד נשאר איתנו גם לשנה הבאה (אלא אם כן יהיה נס עד לסוף השבוע), אבל לאובאמה יש פרס נובל לשלום. אכן, עולם מוזר.