קרוב למושלם: הפיהלרמונית חוגגת 80

זו כמעט בעיה לכתוב על הקונצרט החגיגי של הפילהרמונית שהוקדש כולו לבטהובן. הוא היה כל כך מוצלח שהביקורת עלולה להטיל צל מסוים על אמינותו של המבקר. ובכל זאת, אסתכן ואומר: זה היה קונצרט קרוב למושלם.

ראשית, הרפרטואר שנבחר. קשה לפספס כשמדובר בגאון כבטהובן, ובכל זאת נראה שנעשתה בחירה מושכלת מאוד של היצירות שינוגנו: לאונורה מס' 3 כקטע הפתיחה, אחר כך שתיים מפסגות היצירה המוסיקלית בכלל - הקונצ'רטו לכינור (אופוס ‭ (61‬והקונצ'רטו החמישי לפסנתר ‭")‬הקיסר")‬ והקינוח: הקונצ'רטו המשולש, שהוא ביטוי מרהיב לנועזות ולחדשנות של בטהובן כמלחין.

שנית, הביצוע. התזמורת, תחת שרביטו של זובין מהטה (שהודיע באותו יום על פרישתו מהתזמורת לאחר יותר ‭ 50-מ‬שנה בראשה‭,(‬ התעלתה לגודל המעמד. הצליל הכבד שמאפיין אותה בשנים האחרונות לטעמי - הצטלל, וחליל הצד ב"לאונורה" היה ממש נהדר.

אבל היהלומים האמיתיים היו, איך לא, הפסנתרן מאריי פרחיה והכנר פנחס צוקרמן. פרחיה הוא אולי גדול הפסנתרנים החיים עימנו כיום, או לפחות קרוב למעמד הזה מרחק נגיעה. הנגינה שלו את "הקיסר" העלתה דמעות בעיניי. יש לו צליל מדהים וטכניקה מסחררת. כל תו ברור, כל צליל נוגע בנימי הלב. גם בקטע ההדרן שניגן סולו (שופן) הפגין שליטה מרהיבה. מהמם, לא פחות.

ולבסוף, צוקרמן. אפילו שועלי קונצרטים ותיקים הודו שביצוע כזה של הקונצ'רטו לכינור לא נשמע מעולם בהיכל התרבות. הכינור שלו נשמע כמו כמה כינורות שונים בהתאם לטמפו ולדרישות היצירה: לעיתים עכשווי, עז מבע, כמעט תעשייתי, לעיתים ענוג, רך ורומנטי מאין כמוהו. באמת, אין מילים.