בכל לילה באים הסיוטים ומותירים את באהר גאפור ללא נשימה. שטופת זיעה היא מתרוממת ממיטתה, פותחת את חלון חדרה ומביטה בעיניים כלות בשמיים זרועי הכוכבים הנפרשים מעל מושב פטיש שבצפון הנגב. רק אז היא מאפשרת לעצמה לנדוד עם המחשבות למחוזות המכווצים את בטנה עד כאב.
שוב היא חוזרת לחייה הקשים בכורדיסטן, לשנים שבהן הסתירה את מוצאה היהודי, לאיומים של בעלה להפוך אותה לשפחת מין של לוחמי דאעש ולהחלטה קורעת הלב לנטוש מאחור את ארבעת ילדיה כדי לנדוד למדינת היהודים - תוך שהיא חוצה את הגבול הטורקי, נטמעת בתוך קבוצת פליטים מסוריה וחומקת מהמחסלים ששלח אחריה בעלה.
לפני ארבעה חודשים נחתה באהר בישראל במבצע סודי וסבוך, שאירגן איש עסקים המקורב לשלטון הטורקי. אבל למרות הגעתה למולדת הנכספת והמפגש המרגש עם שתי אחיותיה של סבתה, המסע המפרך בן 106 הימים טרם הסתיים. כעת היא נאבקת לקבל מעמד של עולה חדשה על פי חוק השבות. לאחר שעברה תשאול ארוך בסוכנות היהודית, הציגה מסמכים והעבירה אישורים מבני משפחה המשמשים כרבנים מוכרים בקהילה הכורדית - שאלת יהדותה נותרה עדיין לוטה בערפל.
השבוע העבירה הסוכנות את ממצאי הבדיקה לבחינה סופית של רשות האוכלוסין וההגירה. אם יוחלט שבאהר עומדת בקריטריונים המיוחלים, היא תזכה לסל קליטה, שיהיה נקודת פתיחה טובה לקראת חיים עצמאיים. אם ייקבע כי אינה יהודייה, יוכל שר הפנים להעניק לה הכרה כתושבת ישראל מטעמים הומניטריים - מעמד שיאפשר לה לצאת לעבודה, אולם אינו כולל את ההטבות הכלכליות שלהן זוכים העולים.
המתח גובה מבאהר מחיר כבד, ובימים האחרונים היא שקעה בדיכאון עמוק, המלווה בהתפרצויות בכי. סימן השאלה המרחף מעל לראשה והחשש שתתקשה להוכיח את יהדותה מובילים אותה לגולל לראשונה בהרחבה את הנישואים שנכפו עליה בצעירותה, לספר על החיים לצד בעל מוסלמי קיצוני, לחשוף את האלימות הפיזית שחוותה ולתאר את החשש המצמית לחיי אמה, אחיה ואחיותיה, שנותרו מאחור.
"מאז שעזבתי את כורדיסטן לא דיברתי עם המשפחה שלי שם ואין לי דרך לדעת מה קורה איתם", קולה נסדק. "אם הם לא מתים, אז הם חיים בפחד נורא, וזה קורע אותי מבפנים. ברגע שבעלי הבין שאנחנו יהודים, הוא התנכל לאחי ללא הפסקה, שרף לו את האוטו ואיים שיערוף את ראשם של הילדים שלו, כמו שדאעש עושים.
"גם אחותי סבלה ממנו, ופעמיים הוא שבר את החלונות והדלתות ברכב שלה. כל יום אני מתלבטת מחדש אם להתקשר לאמא שלי, אבל אין לי ספק שמאזינים לשיחות שלה. מבחינת בעלי, אני בוגדת שדינה מוות, וכל מי שתומך בי יירצח. איך אוכל להמשיך לחיות כך? ברחתי מכורדיסטן וסיכנתי את המשפחה שלי כי סירבתי להתאסלם, אז בסוף עוד יקבעו שאני לא יהודייה?"
את מתחרטת שהגעת לישראל?
"לא היתה לי ברירה. האיומים למכור אותי לדאעש היו רציניים. גרנו לא רחוק מהערים שנכבשו על ידי המדינה האיסלאמית, וכולם יודעים איך הם מתעללים בנשים היזידיות. לא קשה לנחש מה היו עושים לו ידעו שאני יהודייה".
מה יקרה אם הבקשה שלך להפוך לעולה חדשה תידחה?
"בלי סל קליטה אתקשה להישאר בארץ. אשקול להצטרף לדוד שלי, שחי בארה"ב, או להיעלם בטורקיה. אני לא יכולה לשבת יותר על תקציב המשפחה הישראלית שלי בלי אפשרות לחיים עצמאיים. פירוש השם שלי בכורדית הוא אביב, ואני מחכה לאביב הפרטי שלי".
• • •
כדי להפנים את עוצמת הטרגדיה של באהר, צריך לסקור את קורות משפחת חושבחתי שני דורות לאחור, לימים שבהם התגוררו בעיר בוקאן שבכורדיסטן איראנית. בשנת 1951, שבועות ספורים לפני עלייתם לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, נעלמה במפתיע הבת הבכורה, מלכה, סבתה של באהר.
יומיים אחר כך קיבלו הוריה מכתב שלפיו הנערה בת ה־17 אינה בין החיים. רק כעבור שנתיים, בעודן בישראל, נודע במקרה למזל ולחנה, אחיותיה הצעירות, כי מלכה נחטפה על ידי מוסלמי שהתאהב בה וחייב אותה להתחתן איתו.
אחת מבנותיה של מלכה היא סעדה, אמה של באהר, שהתחתנה אף היא עם מוסלמי ועקרה איתו לסולימניה שבכורדיסטן העיראקית, עיר מפותחת המתהדרת בארבע אוניברסיטאות. סעדה עבדה שם כמפקחת במערכת החינוך, ואביה של באהר, מוחמד, היה מנהל בכיר ברשות הכבישים בעיראק בימי שלטונו של סדאם חוסיין.
בשנת 1985, זמן קצר לאחר שבאהר חגגה את יום הולדתה הרביעי, השתנו חייה של המשפחה, בעקבות מותו של האב בתאונת דרכים בדרכו הביתה ממשרדו בבגדד. האם נותרה לבדה, עם שבעה ילדים קטנים.
על יהדותה לכאורה שמעה באהר לראשונה כשנתיים לאחר מות אביה. באותם ימים פלש צבא עיראק לכפרים כורדיים ליד סולימניה, והמתקפה כללה שימוש בנשק כימי, בהוראתו של הנשיא. סעדה לקחה את ילדיה ונמלטה לביתה של אמה, שהתגוררה עדיין בבוקאן.
היא וילדיה חזרו לסולימניה רק בשנת 1991, זמן קצר אחרי מלחמת המפרץ, והם נאלצו לבנות את חייהם מחדש, לאחר שגילו שכל רכושם נבזז. באהר היתה אז בת 10.
באהר (במרכז, מכסה את פניה) במהלך הצעידה
"אמא וסבתא הודו אז שאנחנו לא מוסלמים. עד אז הדת לא עניינה אותי, אבל ברגע ששמעתי על המוצא האמיתי שלי, הרגשתי שאני מתחברת לאלוהים. סבתא סיפרה לי על החגים היהודיים, על ההלכה, על הקמת המדינה ועל האחיות שלה שגרות בישראל".
כיצד התייחסו בבית הספר ליהדות שלך?
"מעולם לא שאלו אותי, כי היה מובן מאליו שאני מוסלמית. לא התנדבתי לומר שאני יהודייה, מחשש שישחטו אותי ואת המשפחה. אני זוכרת שבכל בוקר בכיתה נדרשנו לקרוא בקול רם מתוך הקוראן, אבל אני עשיתי רק תנועות עם השפתיים".
לאמא היה קשר עם המשפחה בישראל?
"כילדה שמעתי אותה מדברת מדי פעם על המדינה ועל הרצון לעשות עלייה. היא סיפרה לי שאח שלה, עבדוללה, הצליח לברוח מכורדיסטן האיראנית אחרי העלייה של האייתוללה חומייני, ומאז הוא מתגורר בארה"ב".
• • •
שנת 1996 הפכה למכרעת בחייה של באהר בת ה־15. אחיותיה הבכורות, רזאן, חלימה ושלייר, וכן האח חסן, התחתנו ועזבו את הבית, והיא נותרה עם שתי האחיות הקטנות, פרידה וטריפה. בכל יום, כשחזרה מבית הספר, הסתגרה בחדרה ושקעה בקריאת רומנים. במאי של אותה שנה היא ראתה לראשונה את סעיד גול, אז צעיר בן 23 שעבד בשליחויות, ובא לביתם עם כסף ששלחה הדודה המבוגרת, כוברה.
עיניו הירוקות של הצעיר ננעצו ארוכות בבאהר, והיא נמלטה בביישנות למטבח. שבוע אחר כך התייצבה הדודה בביתם והודיעה לסעדה כי סעיד, אחיו של בעלה, התאהב בבאהר, וכי עליהם להתחתן מייד.
"כששמעתי על השידוך הייתי בהלם", אומרת באהר. "אמרתי שאני לא רוצה להתחתן, אבל אמא ענתה שאם אסרב זו תהיה בושה למשפחה. בכיתי, אבל זה לא עזר".
בגילך הצעיר הבנת מהי חתונה?
"למדו איתי בכיתה כמה בנות שהיו כבר נשואות, וידעתי שאני אמורה לגור איתו באותו בית. נערה בכיתה ט' לא מבינה מה זה גבר או אישה ולא חושבת על לידה וילדים".
ב־11 ביוני התקיים טקס האירוסים, ובדיוק חודש אחר כך נערכה החתונה, למרות תחינותיה של באהר. "לא העזתי לחשוב אז על בריחה, אבל תיכננתי לדבר עם סעיד אחרי האירוסים ולשכנע אותו לוותר עלי. הבעיה שכוברה שלטה בעניינים, והיא סירבה לבקשות שלי לפגוש אותו".
אהבת אותו?
"בהתחלה כן, כי הוא התייחס אלי יפה, אבל כמה חודשים אחרי החתונה רציתי לעזוב. גרנו עם אבא שלו, אחים שלו והסבתא, ולא היה לי נוח שם. גם נכנסתי מייד להריון, והיה לי קשה לא ללכת ללימודים.
"כשביקשתי לחזור לאמא, סעיד הרביץ לי. רציתי להתגרש אבל אמרו לי שתינוק ירגיע אותו.
"אחרי הלידה של הבת פרושה, ב־1997, סעיד רצה לשמח אותי ואיפשר לי לחזור לבית הספר. כמה חודשים אחרי הלידה שוב הייתי בהריון, הפעם עם הבן פשוואס, שיחגוג בעוד ארבעה חודשים יום הולדת 18. הייתי תלמידה בכיתה י"א וכבר אמא לשני ילדים".
באהר המוכה לפני הבריחה
כשסיימה את התיכון בשנת 2000 פנתה באהר ללמוד עיצוב שיער. בעלה הפך לאיש עסקים ופתח חנויות מצליחות לממכר ספרים ומכשירי כתיבה. המשפחה המשיכה להתרחב עם לידתם של שני ילדים נוספים, פרז'ה (11) ובן הזקונים אחמד (5 וחצי).
רק ביוני 2006, לאחר ביקור של המשפחה מישראל, הבין סעיד לראשונה כי מוצאה של אשתו שונה משלו. מאותו רגע השתנה יחסו כלפי באהר.
• • •
לפני שש שנים עברו באהר ובעלה לבית משלהם. המבנה המפואר בעל שלוש הקומות והתריסים החומים בלט למרחוק. בחלק התחתון של הקומפלקס בנה סעיד לאשתו מספרה גדולה, ומולה חנה ג'יפ טויוטה נוצץ, שרכש עבורה.
"הכל נראה יפה כלפי חוץ", מבהירה באהר. "הבית היה יפה, הרהיטים היו עתיקים, המכשירים החשמליים היו הכי משוכללים, אבל סעיד השתנה. הוא הלך לדרשות במסגדים והתפלל חמש פעמים ביום.
"עם ההקצנה באו גם הדרישות. הוא התעקש שאסתובב עם שמלות שחורות וחיג'אב. כשלא הסכמתי, הוא היה מכה אותי. יום אחד סעיד נכנס הביתה עצבני וצעק שאני יהודייה מלוכלכת, כי אני מסרבת לקרוא בקוראן".
הוא היה אלים גם כלפי הילדים?
"אליהם הוא התנהג יפה. בכל יום, כשחזרו מבית הספר או מהגן, הוא דיבר איתם שעות על איסלאם. הילדים אהבו אותו, אבל פשוואס התרגז בכל פעם שסעיד הרים עלי יד".
באפריל 2015 קצה באהר בהתנהגותו של בעלה. היא לקחה את אחמד הפעוט ועברה להתגורר עם אמה. כשפנתה לעורך דין ודרשה גט, חטף הבעל התקף זעם וריסק את כל הציוד במספרה.
"אלה היו שמונה חודשים של גיהינום", נשבר קולה של באהר. "פחדתי שהוא ירצח את המשפחה שלי ושזה יהיה באשמתי. השיא היה כשהתקשרתי הביתה, וסעיד הודיע לי שפרושה ופשוואס לא שם. הוא לקח אותם לטיול בטורקיה, שיקר להם שגם אני אמורה להצטרף, ומשם שלח אותם לגרמניה עם אחיו. הילדים התקשרו וסיפרו שהם תקועים במחנה אוהלים, עם פליטים מסוריה ומעיראק. אני חושבת שהם לא במקום קבוע, כדי שלא אוכל לברר היכן הם.
"הוא פשוט חיפש דרך להחזיר אותי אליו, והצליח. אני נכשלתי. בסוף 2015 חזרתי הביתה, בגלל הילדים. בשנייה שנכנסתי הוא הודיע לי שלא יאפשר לי לצאת יותר החוצה או לדבר עם המשפחה. אמר שעד שלא אתאסלם, הוא לא יחזיר את שני הילדים הגדולים.
"מאותו רגע הוא כלא אותי בבית במשך שלושה חודשים וחצי. כמו עוצר", היא בוכה. "בכל בוקר, כשהלך לעבודה, היה מדליק את הטלוויזיה על תוכניות דת מוסלמיות, יוצא מהבית ונועל את הדלת. כשהבין שאני לא צופה בהן ולא קוראת בקוראן, חטפתי מכות וקללות. הבנתי שאני חייבת למצוא דרך לברוח".
במארס 2016 הצליחה באהר להימלט מבעלה. זה קרה אחרי שהוא חזר הביתה וראה שהטלוויזיה כבויה.
"אני זוכרת מכות ועוד מכות שלא נגמרות. באף, בפנים, בכל הגוף. הרגליים לא החזיקו אותי, נפלתי על השולחן בסלון. המצח שלי נפתח, ונזל לי דם על הפנים.
"סעיד המשיך לבעוט בי כשאני על הרצפה. בחיים לא בכיתי ככה. הצלחתי לרוץ לחדר השינה, והוא נעל אחריי את הדלת".
את הלילה העבירה כשהיא כלואה בחדר השינה, בלי אפשרות לגשת לרופא. מדי פעם הצמידה את אוזנה לדלת ושמעה את בעלה מסתובב בסלון הלוך ושוב, מסנן שטף של קללות. לקראת חצות ארזה תיק קטן, התיישבה על הרצפה והמתינה עד לרגע שבעלה ייצא מהבית. בבוקר, כששמעה אותו נועל אחריו את דלת הכניסה, שברה את חלון חדר השינה וקפצה החוצה.
"ראיתי שהאוטו של סעיד בחוץ, אז לקחתי אותו ונסעתי לבית של אחותי. היא לקחה אותי לבית החולים, ואחר כך נסענו למשטרה. התלוננתי נגד סעיד, והוא נעצר. אחרי כמה שעות הוא שוחרר, והבנתי שאני לא יכולה יותר לחזור הביתה, כי הוא יהרוג אותי. מאז לא ראיתי שוב את הילדים".
במשך חודש שהתה באהר בבית אחותה. לאורך התקופה התקשר אליה סעיד באובססיביות ואיים לרצוח אותה ואת משפחתה. היא נפגשה עם עורך דין, הוציאה לבעלה צו הרחקה ותיכננה להתגרש ממנו. עד לרגע שבו איים למכור אותה לדאעש.
"הוא צעק: 'אני יודע שאת יהודייה, ואני אלמד אותך מה זה לברוח ממני. אדאג שדאעש יאנסו אותך'.
"הלב שלי נעצר. הוא שלח לי תמונות של נשים יזידיות שעברו התעללות, ואמר שזה כלום לעומת מה שיבקש שיעשו לי".
האמנת לו?
"בטח. יש לו המון כסף, והוא מסוגל להכל. אמנם המחתרת הכורדית נלחמת בדאעש, אבל יש כאלה שתומכים בהם. באותו ערב הבנתי שאני מסכנת את עצמי ואת המשפחה, ושעדיף לי להיעלם".
ומה עם הילדים?
"יותר טוב שתהיה להם אמא מתה?" היא שוב בוכה. "תיכננתי להגיע למקום בטוח, ואז לאתר אותם ולהביא אותם אלי".
• • •
מבצע המנוסה מסולימניה היה מורכב. באהר לקחה מהבנק הלוואה של 4,000 דולר, את מחציתה השאירה אצל אחותה כדי שתחזיר חלק מהסכום בשמה, בניסיון להסתיר את היעדרותה. 800 דולר נוספים שלחה דרך גיסה למורה דרך עיראקי, שעסק בהעברת פליטים מסוריה לטורקיה.
תאריך הבריחה נקבע ל־28 באפריל השנה, בשעות הבוקר המוקדמות.
"כשיצאתי לרחוב היה עוד חושך", היא מתארת את הרגע שבו עזבה את עיר הולדתה לנצח. "לקחתי איתי רק תיק קטן עם מעט בגדים, כלי איפור ומייבש שיער. בחוץ עמדה משאית עם ברזנט גדול, וטיפסתי פנימה. היו שם עשרות פליטים, שישבו בשקט.
"נסענו במשך שעות, לא ידעתי היכן אני. בצהריים הגענו לעיר זאכו, שליד גבול טורקיה, ושם הורידו אותנו".
רוח קפואה טפחה על פניה. באהר התעטפה במעיל עבה, כרכה צעיף שחור סביב התחבושת שעל מצחה והצטרפה לצעדה הרגלית לעבר הגבול. במשך עשר שעות צעדו הפליטים בדממה, מתעלמים מהנוף המרהיב ומהדרך ההררית. עיניהם סרקו את הסביבה כל הזמן, מחשש שיתגלו על ידי משטרת הגבולות או לוחמי דאעש.
"הרגשתי כמו ביציאת מצרים. זה היה טור ארוך של אנשים מבוהלים, ואף אחד לא העז לקטר על הקושי. אפילו לא הילדים".
בשדה התעופה בטורקיה. "כשעצרו אותי בביקורת הביטחונית, בכיתי כמו משוגעת"
קצת אחרי חצות הם עברו את הגבול לטורקיה, ומשם עלו לאוטובוס שהסיע אותם לעיר מרדין, שבה מתגוררת קהילה נוצרית גדולה. הפליטים כונסו באולם גדול, ומתנדבים תיעדו את שמותיהם ומקומות מגוריהם. בעודה ממתינה לתורה משך מורה הדרך את באהר הצידה. הוא גילה לה שבעלה הפיץ את תמונותיה בקרב מכריו בטורקיה והציע פרס בגובה 25 אלף דולר למי שיספק הוכחה למותה.
"הייתי בהלם. הקרקע רעדה מתחתיי והתאפקתי לא לבכות ליד כולם. הבנתי שמסע הייסורים שלי לא הסתיים. כולם הפכו לחשודים בעיניי. כשהתבקשתי לכתוב את השם שלי כתבתי 'ליזה', ושבאתי מסוריה. לא סמכתי אפילו על המתנדבים".
ממרדין היא נשלחה לבית חולים, שם תפרו את הפצע במצחה. כשהשתחררה ניגשו אליה שני פליטים איראנים והציעו לה להמשיך איתם לאיסטנבול. היא חשדה בהם, לקחה את תיקה וברחה. לאורך הלילה צעדה בסמטאות החשוכות של מרדין וחששה לעצור למנוחה. לפנות בוקר נזכרה בסלאח, צעיר יזידי שסייע להבריח את אחותה פרידה לגרמניה שלושה חודשים לפני כן, ויצרה איתו קשר. סלאח הציע לה להתארח אצל מכרים שלו, שמתגוררים בעיר.
"הייתי אצלם בבית עד 9 ביוני. אני זוכרת את התאריך, כי זה היה שלושה ימים אחרי תחילת הרמדאן, והם הבחינו שאני לא מתפללת ולא צמה. פחדתי. הרגשתי שאין לי ביטחון בשום מקום. התקשרתי בהיסטריה לבן דוד שלי בישראל, יואב אברהמי, ואחרי כמה דקות יצר איתי קשר האיש שהפך להיות המלאך שלי".
• • •
"המלאך" הוא ג', איש עסקים ישראלי, המקורב לבכירים בשלטונו של ארדואן. הוא מסרב להיחשף, אולם מוכן לספר לראשונה על הדרמה סביב הבאתה של באהר לישראל.
"כששמעתי מיואב שמדובר בבת משפחה יהודייה שבעלה רוצה למכור אותה לדאעש, יצרתי מייד קשר עם חברים טורקים והעברתי להם תמונה של באהר", הוא מספר. "הם הקפיצו נהג שאסף אותה מהבית במרדין והביא אותה למלון באיסטנבול.
"היא שהתה שם במשך חודשיים, אבל היה לה קשה להסתדר, בגלל שהסתננה לטורקיה בדרך לא חוקית. אז כשהיא הרגישה לא טוב, שלחתי אליה רופא. כשהזדקקה לתרופות, התייצב נהג. כשרצתה כסף, דאגתי להעביר לה. הבכירים בטורקיה מכירים אותי כאדם אמין, ולכן סייעו בכל מה שביקשתי. אבל כל הפתרונות ניתנו תחת לחץ עצום, כי בעלה לא הפסיק לחפש אותה".
בעודה שוהה במלון, יצר ג' קשר עם שר הפנים אריה דרעי, וגולל בפניו את הסכנות העומדות בפני באהר. דרעי בחן את האישורים המעידים על מוצאה היהודי, ולאחר שקיבל אישור מגורמי ביטחון ישראליים, החליט לאפשר את כניסתה לישראל ב־11 באוגוסט.
שלושה ימים לפני התאריך המיוחל התדפקו שוטרים על דלת חדרה של באהר במלון. התברר כי המשטרה קיבלה תלונה אנונימית על אורחת חשודה שאינה יוצאת מחדרה.
"נכנסו לחדר המון אנשים במדים, ולא הבנתי מילה ממה שאמרו. פחדתי שהם יהרגו אותי. התקשרתי מייד ליואב, והוא דיבר עם ג'. שתי שניות אחר כך השוטרים עזבו את החדר".
את הרגע שבו נכנסה לשדה התעופה אטאטורק באיסטנבול, ב־11 באוגוסט, היא לא תשכח לעולם. "עצרו אותי בביקורת הביטחונית, אחרי שראו שאין בדרכון שלי חותמת של כניסה לטורקיה. בכיתי כמו משוגעת. שוב צילצלתי ליואב, והוא פתר את הבעיה. כעבור שעה נתנו לי להמריא לישראל בטיסה שיצאה בחצות.
"רק כשהמטוס המריא סוף סוף נרגעתי. לא הצלחתי להירדם, והסתכלתי כל הזמן מהחלון, כדי לא לפספס את המראה של המדינה מלמעלה. כשראיתי את האורות של תל אביב, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב אושר. לצערי, מה שהתפוצץ בפניי זו דווקא הביורוקרטיה הישראלית".
• • •
באהר יושבת בביישנות לצד בני משפחתה ממושב פטיש, הסמוך לאופקים, אצבעותיה ממוללות בחוסר שקט את עגיל הזהב הנעוץ באפה. בעיניים בורקות, המקרינות הכרת תודה, היא סוקרת את פניהם של בני דודיה, יואב אברהמי וניסים אברהם זאדה, ומנסה לדלות מתוך שטף דבריהם בעברית מילים המוכרות לה. אחרי ארבעה חודשים בישראל, העברית בפיה עדיין רצוצה. עם המשפחה היא משוחחת בכורדית, בפרסית או בערבית. מזל, אחות של סבתה, מתרגמת לנו את דבריה.
למרות שהיא נמצאת בארץ שאליה ערגה במשך שנים, נמנעת באהר מליצור קשר עם הסביבה. רק פעם אחת נסעה לירושלים, ביקרה בכותל, ואחר כך נפגשה עם השר דרעי. בשאר הימים היא מסתגרת בחדרה, בוהה באייפון המוזהב שהביאה עימה מסולימניה ומקווה לקבל אות חיים מאמה או מאחיותיה.
לפני כחודש קיבלה הודעת ווטסאפ מפתיעה מבתה הבכורה. "לרגע נעצרה לי הנשימה, אבל אז אמרתי לעצמי שאולי זה בעלי שמנסה לאתר אותי. מחקתי מייד את ההודעה ולא עניתי לה. אפילו בארץ אני לא מצליחה להתגבר על הפחד".
מה את יודעת היום על בעלך או על מקום הימצאם של הילדים?
"לא יודעת כלום, ואין לי את מי לשאול".
הבאת בחשבון את האפשרות שאולי לא תראי אותם יותר?
"המחשבה הזאת מחרידה אותי. זו אחת הסיבות שאני בדיכאון ואין לי חשק לעשות כלום. כל הזמן אני בוכה עליהם. אני אפילו לא מצליחה להירדם כדי לחלום עליהם.
"הייתי רוצה להביא אותם לכאן, אבל בלי סל קליטה או אישור עבודה אין על מה לדבר. אני שוהה בארץ עם אשרת תייר, וכמה אפשר לנצל את המשפחה שעד לפני ארבעה חודשים לא הכירה אותי? תראי אותי, אמא לארבעה ילדים שנאלצת להתנהג כמו ילדה. זה פשוט מבייש אותי".
• • •
יגאל פלמור, דובר הסוכנות היהודית, מסר בתגובה: "הענקת מעמד של עולה חדש תלויה בקריטריונים שנקבעו בחוק השבות. זכאותה של הגברת גאפור נבדקה על ידינו, והמסקנות הועברו, כמקובל, לרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. ההחלטה הסופית נתונה בידיהם".
סבין חדד, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה, מסרה: "גברת גאפור נכנסה לישראל כתיירת, וזכאותה למעמד עולה חדשה נבחנה בתקופה האחרונה על ידי הסוכנות היהודית. במהלך הזמן הזה, וכדי לאפשר לה לחיות בישראל, אישר לה שר הפנים אריה דרעי מעמד של תושב ארעי, מטעמים הומניטריים. מסקנות הסוכנות היהודית הועברו אלינו לפני ימים ספורים, וייבחנו כעת על ידי הגורמים המקצועיים".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו