כשאמא פגשה את סטטיק ובן־אל תבורי
היי סקול פסטיגל 2, גני התערוכה תל אביב
,עודכן
עם יוצרי הפסטיגל ומפיקיו הסליחה. כותבת שורות אלה העדיפה בשנתיים האחרונות להיטלטל עם בנותיה הקטנות אל עבר הפקות אחרות בחנוכה, כאלה שמתיימרות להיות אליטיסטיות וחסות על כיסה. כלומר, לא מציעות מרצ'נדייז צעקני תחת כל דוכן רענן.
לכן, מה רבה היתה הפליאה לגלות איך עמוד האש של מופעי החנוכה עבר מתיחת פנים רצינית בכל מה שקשור לתפאורה, לתלבושות, לתאורה ולנרטיב התוכני. לא עוד קונסטרוקציות במה אימתניות ותלבושות מנופחות, עטורות נצנצים ונוצות. הבמה השתטחה, החצאיות הוצמדו, הנרטיב הודק, ובאופן מפתיע העניין עובד לא רע בכלל.
כלומר הוא עובד מצוין. רוצה לומר שבנות ה־7 וה־11 ממש נהנו ממצבת הכוכבים שההפקה הזו מפרנסת. הנה יש להן הזדמנות לראות את כוכבי הטלוויזיה שלהם בתלת מימד, ולאמא שלהן, איך לומר, היה כיף. היה לה כיף להתוודע מקרוב לכישרון האמיתי של סטטיק ובן־אל תבורי, היה לה נחמד ההומאז' (המאולץ קמעה, ובכל זאת) ל"קרנבל של מיכל" (ינאי), הבדיחות של קטורזה באמת הצחיקו אותה, וכשכל ההורים התנדנדו מצד לצד לצלילי "תפוחים ותמרים" של רמי קלינשטיין (שמופיע פצוע בגלל תאונת אופניים), גם היא נעה בנוסטלגיות מביכה מצד לצד.
אי אפשר שלא להתלהב מהווידאו ארט הנפלא, שהעניק לרצפת המופע את תפקיד מעביר הזמן והמקום ועשה זאת בצורה מרשימה. אי אפשר שלא להתלהב גם מכתיבתו של אורי גרוס, שמצליחה (גם בזכות המוטיבים הטלנובליים שלה) להחזיק את קהל הילדים במתח ולגרום להם להזדהות עם הטוב, לסלוד מהרע ולייחל לסוף הטוב - שמגיע. ועוד איך הוא מגיע.
אפילו המאמץ של ההפקה לנסח את המסרים באופן מפורש ("ובכן, מה למדנו, ילדים, מהפסטיגל השנה?", מסכם ישראל קטורזה את המופע), למקרה שהמסרים הסמויים עברו מעל הראש - עובר בחינניות.
לסיכום: לרוץ. אבל לשכוח את הארנק בבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו