הייתי ילד בן 7 כשבית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה שלה: מלמיליאן, אוחנה וסמי מלכה שרפו את הדשא, ואני שרפתי את הגרון בצעקות עידוד מול "שירים ושערים" המיתולוגית ברדיו. אם אתם תוהים מה לילד טוב כפר סבא ולקבוצה הכי ירושלמית בירושלים, ההסבר הוא פשוט: כמו אצל ילדים רבים אחרים, את קבוצת הכדורגל בחר עבורי אבא שלי, בית"רי מבטן ומלידה, ולי לא נותרה שום ברירה או יכולת ערעור על הירושה.
אבל לא רק את בית"ר ירושלים גיליתי אז. הפסקול שליווה את חגיגות האליפות ההיסטורית ונוגן שוב ושוב בתחנות הרדיו, ובעיקר בתוכניות הספורט, היה השיר שהוכתר כהמנון הרשמי של הקבוצה מהבירה: "ירושלים של בית"ר", שכתבה, הלחינה והפליאה לשיר אהובה עוזרי. השיר הזה, ששיקף את הלך הרוחות בעיר באותם ימים הרבה יותר מ"ירושלים של זהב" הנוגה, בכלל נכתב לכבוד הזכייה הראשונה של בית"ר בגביע כמעט עשור לפני כן, ונשלף ממרתפי התקליטייה לרגל החגיגות.
"מגרש ירוק לו, כדור עגול בו רק המזל / יאללה בית"ר - אל המגרש / רוצים עוד גול - הלאה בית"ר / אל המגרש! / רוצים עוד גול!"...
עוזרי שרה את המילים הישירות והפשוטות בקול הסדוק והמיוחד שלה, ואני נשביתי בקסמי השיר ובקסמי הזמרת. כשבגרתי מעט גיליתי גם את "היכן החייל" המטלטל ואת שירי הקינה האפלים והעצובים, ובהמשך נחשפתי דרכה לזמר המזרחי כולו - שהובילו אז ענקים כמו חיים משה (ש"לינדה לינדה" שלו הושמע כמעט בכל מקום), זהר ארגוב (שהשירים שלו ניחנו בכושר הישרדות טוב משלו) וזמרת מתחילה בשם מרגלית צנעני, שהפליאה בביצועים עוצמתיים שהזכירו זמרות נשמה שחורות מהקצה השני של הכדור.
בעת ההיא בכלל לא ידעתי שהמוסיקה הזו מוגדרת כ"מוסיקה מזרחית", "ים־תיכונית", או כל כינוי אחר שהצמידו לשירים האלה כדי שיהיה אפשר להשמיע אותם בתוכניות נפרדות מאלו של המוסיקה ה"רגילה". חשבתי שזו פשוט מוסיקה יפה, וזהו.
יום אחד, בחופש שלפני הצבא, אספתי חבר בדרך לים ברנו הישנה והחבוטה שלי, שהיתה הכמעט־מכונית הכי טובה שהיתה לי אי פעם. בדרך התנגנה לי באוטו קלטת אוסף של זהר ארגוב. "מה אתה שומע את הזבל הזה?" שאל החבר שנכנס לאוטו. זו היתה הפעם הראשונה שבה גיליתי שאפשר להגדיר ז'אנרים שלמים במילה אחת, ולא מחמיאה במיוחד.
רציתי להגיד לו שאני דווקא אוהב את ה"זבל" הזה, אבל מכיוון שהיה מדובר בגיל שבו הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות הוא להיות יוצא דופן, מילמלתי משהו על זה שקיבלתי את הקלטת במתנה, והעברתי לרדיו - שם השמיעו, אם אני זוכר נכון, את הלהיט האחרון של מייקל ג'קסון.
• • •
עם השנים, החיבה שלי לז'אנר התעמעמה. אולי כי גיליתי עוד סוגי מוסיקה מרגשים ומענגים, אולי כי האמנים שהובילו אותו הזדקנו ונשכחו מלב, ואני פחות התחברתי לקו החדש של המוסיקה המזרחית, שלקח אותה לאזורי הפופ, רחוק מאוד מאזורי הנשמה והלב שבהם נולדה. ובכל זאת, נשארה לי פינה חמה בלב לצלילים המזרחיים הישנים, שהזכירו לי באופן די אירוני את הילדות.
לפני כמה שנים נזכרתי בכל זה כשהלכתי לבלות בהופעה של הדג נחש - להקה אהובה עלי מז'אנר אחר. שמחתי לגלות שיחד איתם תהיה על הבמה גם אהובה עוזרי, עם הבולבול טרנג שלה - הכלי שהיא ושני הודים הם כנראה היחידים בעולם כולו שיודעים לנגן בו.
במקרה, פגשתי בקהל גם את אותו חבר ילדות נשכח, זה מהאוטו, שבינתיים הפך לבמאי טלוויזיה מצליח ולא השתנה בכלל. טוב, אולי הוא בכל זאת השתנה קצת, כי ברגע שעוזרי התחילה לנגן, הוא עצם עיניים בהנאה מופגנת ואמר לי: "וואו, אני מת עליה! איך היא עפה על הכלי הזה, אה? ידעת שקוראים לזה בולבול טרנג? זה מהודו! כל כך אותנטי!"
"כן, אותנטי", חייכתי אליו בחזרה והתמכרתי למוסיקה הנהדרת, מצטער רק על הגורל המתעתע, שבגללו הזמרת עם קול הפעמונים נשארה בלית ברירה רק נגנית מופלאה, כי מיתרי הקול שלה בגדו בה.
• • •
ביום שלישי השבוע, אחרי מאבק ארוך ומייסר במחלת הסרטן, הלכה אהובה עוזרי לעולמה. הרבה מוסיקאים גדולים הלכו לעולמם לאחרונה, חלקם כוכבי ענק בינלאומיים וחלקם כוכבים מקומיים, אבל נדמה שרק אהובה עוזרי באמת הלכה מאיתנו. כי בעולם שבו כל זמָר של להיט אחד מייד מתחיל להסתובב עם מנהל אישי, סוכן כללי, סטייליסט, מאפרת ועוד חמישה אנשים בלי תפקיד מוגדר למעט "פמליית דאווין", מדהים לראות כמה עוזרי הענקית התעקשה והצליחה להישאר "איתנו": עם רגליים נטועות בקרקע, אמיתית, שורשית ו"פשוטה", לפני שפשטות הפכה למילת גנאי.
גם כשהיתה בשיא הצלחתה, בתחילת שנות השמונים, עם אלבום שנמכר במאות אלפי עותקים והצעות להופעות מפה ועד הודעה חדשה, עוזרי לא הפסיקה לקום מדי בוקר בזמן כדי לא לאחר למקצוע השני שלה - טבחית במסעדה של גמליאל בכרם התימנים. מי שזכה לטעום את בישוליה אומר שגם שם היה לה לא מעט כישרון, אבל לא פחות מזה - אהבה לדבָר עצמו.
בזמן שכולם רצו לחיות את החלום, אהובה חלמה לחיות את החיים הפשוטים, עד שלבסוף חלמה רק לחיות. השבוע גם החלום הזה בא אל קיצו העצוב. נוחי בשלום על משכבך, אהובה, תודה על השירים היפים, תודה על הלחנים המרגשים, ובעיקר, תודה על הפשטות.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו