הולכים אל הלא נודע

הדבר שממנו חששה אירופה השבוע התרחש: האיטלקים, כמו הבריטים ביוני, אמרו "לא" במשאל העם שהוצע להם על ידי ממשלתם, והאיחוד האירופי חטף טלטלה חזקה נוספת. לא מדובר במכה קלה בכנף, כי אם באש במנוע עצמו הנמצא בבריסל.

בבירת האיחוד יודעים היטב כי למשבר הפוליטי והכלכלי הגדול הקיים היום באיטליה, הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד, עשוי בהחלט להיות אפקט דומינו, כפי שבאמת היה אחרי הברקזיט הבריטי. חצי שנה אחרי בריטניה, גם הממשלה באיטליה חוטפת סטירת לחי מהציבור. ולנו לא נותר עתה אלא לתהות - מי הבאה בתור? 

משאל העם באיטליה נערך באקלים מתוח ביבשת האירופית, ובכלל: באותו היום שבו נערך משאל העם האיטלקי, הלכה אוסטריה השכנה לקלפי כדי לבחור או לא לבחור במועמד מהימין הקיצוני לנשיאות. עוד קודם לכן, נבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, דיוויד קמרון הפסיד במשאל העם על המשך החברות באיחוד האירופי, ובצרפת - פרנסואה הולנד הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בגלל השפל במעמדו.

הרחוב זועם, והצמיחה מבוששת לבוא. זה האקלים האירופי החדש. הקלפי הפכה פתאום להיות מקום מסוכן מבחינת הממסד. האזרח מצא דרך חדשה על מנת לבטא את כעסו, לא ברחוב כאמור - כי אם בקלפי. הרבה יותר אפקטיבי. ובינינו, האם לא לשם כך המציאו את משאלי העם והבחירות?

 

שחיקה מזורזת

שלשום הודיע ראש ממשלת איטליה, מתאו רנצי, על התפטרותו בעקבות ההפסד הצורב שנחל במשאל העם. קרוב ל־60% מהבוחרים אמרו לרנצי "לא" עם שיעור השתתפות גבוה מהרגיל (יותר מ־65%). רנצי שאף לבצע שינויים בחוקתה של המדינה האירופית. בין היתר, הוא רצה לצמצם את סמכויות הסנאט בטענה שהדבר יסייע לו בשיקום הכלכלה. מדובר במכה לשמאל ובהישג לימין.

למעשה, ההפסד היה משפיל. ה"לא" ניצח כמעט בכל רחבי ארץ המגף - להוציא שלושה אזורים שהצביעו "כן", ובהם טוסקנה, האזור של ראש הממשלה.

"לא חשבתי שהם עד כדי כך שונאים אותי", הגיב רנצי בפני מקורביו כאשר הוא מתייחס ליריביו הפוליטיים. אך הוא שכח שלא יריביו הפוליטיים התנגדו לו, אלא העם האיטלקי. אלה הביעו דחייה למדיניות של ראש הממשלה הצעיר מפירנצה, שהצליח באלף ימים לשרוף קריירה פוליטית מבטיחה.

הוא הגיע לארמון קיג'י ברומא והצליח במעט מאוד זמן לבצע במאה הימים הראשונים שלו רפורמות במערכות שונות דוגמת משפט, מוסדות ואדמיניסטרציה. אפילו העיתון "לה רפובליקה" הפרוגרסיבי נאלץ להודות כי "שום ממשלה באיטליה לא הצליחה לבצע כל כך הרבה רפורמות בכל כך מעט זמן". 

בביטחונו העצמי הוא לא חשש אפילו להגיע לסנאט האיטלקי עם הידיים בכיסים, שם אמר לסנאטורים כי הוא מקווה להיות ראש הממשלה האחרון המבקש את תמיכתם. הוא גם לא פחד להתעמת עם האיגודים המקצועיים המאוד חזקים באיטליה.

דונלד טראמפ // צילום: אי.אף.פי

בהתחלה זה נראה טוב. רנצי זכה ל־60% תמיכה בסקרים. על גל הפופולריות שלו - מפלגתו הדמוקרטית אף זכתה ב־41% תמיכה בבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו ב־2014, כשהיא גוברת על תנועת חמשת הכוכבים. זו היתה פיסגת השאיפות האלקטורליות של השמאל האיטלקי, שאפילו היווה מודל לתנועות השמאל באירופה.

רנצי הפך לתקוות השמאל באיחוד. הוא הזמין בספטמבר של אותה שנה את ראש ממשלת צרפת דאז, מנואל ואלס, סוציאליסט נוסף, למפלגת האיחוד בבולוניה. הוא הפך אז למנהיג קבוצת "החולצות הלבנות", משהו בין אובאמה לטוני בלייר.

אלא שרנצי הסתנוור מהסקרים וההצלחה בבחירות לפרלמנט האירופי, ולא שם לב לחוסר שביעות הרצון ההולך וגובר ברחוב האיטלקי. "למעשה, במשך שלוש שנים הוא נשא את אותו נאום: איטליה הופכת להיות הקטר של אירופה בלי שהדבר יבוא לידי ביטוי בצמיחה מחודשת", אומר אלדו קאצולו, בעל טור בעיתון האיטלקי "קוריירה דה לה סרה".

צמיחה של 0.8% ב־2016 ואבטלה של 11.6% (קרוב ל־40% בקרב הצעירים) ו־4.5 מיליון עניים, גרמו לשחיקה בפופולריות של רנצי. מתקווה הוא הפך להיות סמל של הממסד. גם העובדה שראו אותו יותר ויותר בכלי התקשורת לא סייעה לו. זה רק זירז את השחיקה. אפילו רפורמות חברתיות שיזם כמו הגברת הזכויות לזוגות הומוסקסואלים איבדו מחשיבותם, ונשכחו ברגע האמת. 

 

החובה המוסרית

רנצי הרגיש לאן נושבת הרוח לקראת משאל העם. הוא הרגיש מה הציבור רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. על מנת להתחבר מחדש לציבור, בעיקר לזה שבדרום, הוא לא הפסיק להבטיח הבטחות, בעיקר לצעירים ולגמלאים. פתאום הוא החל להשמיע נאומים ביקורתיים גם כלפי האיחוד האירופי, שאותו הוא האשים בחוסר סולידריות כלפי המהגרים, ובדרישות כלפי איטליה הגורמות למיתון.

"העת לתכתיבים הסתיימה. אנחנו מעניקים 20 מיליארד יורו לאיחוד האירופי ואנחנו מצליחים להשיג בחזרה רק 12 מיליארד", אמר רנצי. "אנחנו לא יכולים להמשיך להיות הכספומט של מזרח אירופה המסרב להשתתף בחלוקת הפליטים".

אלא שביום ראשון האירו־סקפטיים העדיפו להיות קשובים להנחיות של הליגה הצפונית ושל תנועת חמשת הכוכבים, ולא לפנייה של המפלגה הדמוקרטית. נפל דבר גם באיטליה.

מייד לאחר ההפסד במשאל העם ביקש הנשיא האיטלקי, סרג'ו מטרלה, מראש הממשלה לעכב את פרישתו עד להעברת התקציב. ביום חמישי אחרי שהסנאט נתן את ברכתו לתקציב - היה יכול רנצי להודיע סופית על עזיבתו.

שעות אחרי ההפסד הרגיש רנצי חובה מוסרית לעזוב את השלטון, לאו דווקא בשל תפקודו, אלא בשל כישלונו במשאל. למעשה, לא היתה לרנצי ברירה רבה. הדרך שבה הוא ניהל את קמפיין משאל העם הפכה אותו לעניין אישי כמעט. כעת, איטליה תסתמך מן הסתם על קואליציה רחבה עד לבחירות של 2018, גם אם גדול הסיכוי שהבחירות יוקדמו ל־2017.

בכלל, 2017 עתידה להיות עבור האיחוד האירופי שנה אלקטורלית מסוכנת ביותר עם הבחירות הצפויות בהולנד, בצ'כיה ובצרפת. שלוש מדינות המשתייכות לאיחוד האירופי - שבו מפלגות הדוגלות באידיאולוגיית אנטי איחוד מצליחות מאוד בסקרים. אירופה חוששת מאפקט דומינו, אירופה חוששת מהקלפיות. 

 

"הימר ונפל"

איטליה הצליחה השבוע להלחיץ מאוד את בריסל. בבריסל מנסים גם לשדר כי קריסת השמאל תביא בהכרח לעליית הימין הקיצוני. כלל לא בטוח. כך, למשל, תנועת חמשת הכוכבים האנטי־ממסדית של הקומיקאי ג'וזפה "בפה" גרילו, שהצטרף לחיים הפוליטיים ב־2009, מועמדת לשחזר באיטליה את הצלחתה בבחירות המוניציפליות ביוני, עת היא השיגה ניצחונות ברומא ובטורינו.

עם האוכל בא התיאבון, כך שהתנועה האנטי־ממסדית, הסולדת מרעיון האיחוד האירופי, לא מפחדת לחשוב היום על השלטון. ה"לא" שניצח השבוע באיטליה הרעיד את אירופה; ניצחון של תנועת חמשת הכוכבים ירעיד את יסודות האיחוד. רק זה חסר לאיחוד ב־2017. והבעיה היא שבעידן לא בטוח שכזה הכל הופך לאפשרי. גם הבלתי אפשרי.

בדיוק בגלל זה הצטרפו לראש ממשלת איטליה הפורש, נשיא האיחוד ז'אן קלוד יונקר ושר האוצר הגרמני וולפגאנג שאובל - במטרה לקדם את ה"כן" באיטליה, ואת הרפורמות שניסה רנצי לקדם. מה שרנצי לא הבין זה שבמציאות של איטליה כיום - שני האישים ה"אירופאים" רק חיזקו את מחנה ה"לא".

היו השבוע בבריסל גם כאלה שכעסו על ראש ממשלת איטליה המתפטר. הם טענו כי הוא החליט על האיחוד בלי להיות משוכנע בניצחון. "הוא הימר, הוא נפל", כתב העיתון הצרפתי "ליברסיון", המוטרד מאירופה החדשה שבה השמאל מוצא עצמו בלי קול.

אין ספק שהסוציאל־דמוקרטים מאבדים עם התפטרותו של מתאו רנצי את הנציגות האחרונה שלהם במדינה כבדת משקל באיחוד. הסוציאליסטים באירופה ראו בראש ממשלת איטליה המתפטר את עתיד הסוציאל־דמוקרטים באירופה.

למעשה, שתי דמויות המסמלות את הסוציאל־ליברלים החדשים נאלצות לעזוב. רנצי האיטלקי, אבל גם מנואל ואלס, ראש ממשלת צרפת, שאמנם התפטר ממשרתו כדי לרוץ לנשיאות אחרי הודעתו של הולנד כי לא ירוץ לכהונה נוספת. אבל הסיכוי של סוציאליסט בצרפת לנצח במאי אינו גדול. גם השמאל באירופה מפגין לחץ גדול. 

מה שראינו השבוע מעיד בעיקר על דבר אחד. אירופה חולה. היא חולה מהמכניזם שלה המגלה ליקויים בתפקוד. הצמיחה לא באה, הביטחון יורד, החשש ממיתון גדול, הפופוליזם מאיים על היבשת. אבל המפלגות השולטות באירופה צריכות קודם כל לבוא בטענות אל עצמן. הן לא עומדות בהבטחות שלהן. האופק לא מבטיח. לא פלא שהעמים מצביעים כפי שהם מצביעים.

כמובן שקיים חשש כי הימין הקיצוני ירוויח מהמצב. הנה, לדוגמה, מארין לה פן, מנהיגת החזית הלאומית בצרפת, היתה הראשונה לקפוץ ולהגיב לתוצאות משאל העם באיטליה: "אי אמון באיחוד האירופי וברנצי", צייצה לה פן.

באותו היום גם כתב הפוליטולוג האיטלקי ג'ובאני אורסינה כי אין ספק שמה שאיטליה שידרה זה שגם היא הצטרפה לגל "האנטי־ממסדי, לגל האנטי־אירופי, לגל האנטי־בריסל". ה"סטאמפה" האיטלקי ניתח והוסיף כי "זה העם המוחה, המבטא את אותה תחושת אי נוחות שיצר הברקזיט בבריטניה, ושהביאה את דונלד טראמפ לבית הלבן". 

אלא שכך או אחרת, נראה כי רק דבר אחד בטוח - אירופה חווה היום תקופה של חוסר ודאות מוחלט. לא רק אירופה. אבל המסר מאיטליה היה בחוסר בהירותו דווקא די ברור: מה שיהיה, יהיה, או "QUE SERA, SERA".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו