ההסדרה: מצפים שבג"ץ יוציא את הערמונים מהאש

התנהלותם של בנימין נתניהו ונפתלי בנט במשבר עמונה היתה כישלון חרוץ. רוב האנרגיה הושקעה על ידם בתרגילי כיפוף ידיים להעביר את "הדוב השחור" - קלף מפסיד במשחק ילדים - מאחד ליריבו כדי לקושש תומכים. היענות לרצון חברי המפלגה היא מרכיב לגיטימי במשטר דמוקרטי, אבל בהתמודדות ביניהם העלו אותה לרמה של קריטריון־על כמעט בלבדי.

 

זה היה לקח נמהר לדמוקרטיה ולבית המשפט העליון ולשלטון החוק וליחסים הבינלאומיים של ישראל. מי שהאזין שלשום לתגובתה הרשמית של גרמניה לחוק ההסדרה הבין שגובר החשש כי בעמונה החל מסע מסוכן של ישראל לעבר בית הדין הבינלאומי בהאג. היא קרובה לשם כפי שלא היתה מאז כתב הפרופסור אהרן ברק את הכרעת בג"ץ המזהירה בעניין גדר ההפרדה והרחיקה מהולנד ת"ק פרסה. עכשיו היא חוזרת ומתקרבת למחוז הסכנה המשפטית.

כמומחה למשפט בינלאומי התנגד ד"ר אביחי מנדלבליט לחוק ההסדרה, אבל הגיע למשרתו מאוחר מדי, וספק אם הטיח באוזני נתניהו מה הוא באמת חושב על התנהלותו.

הגימיקים השתלטו על הזירה כדי לשאת חן בעיני בצלאל סמוטריץ' שנתניהו גירש מלשכתו ולרצון חברי הליכוד שסירבו לפגר בהתלהמותם אחרי הבית היהודי. כך נולדו "הטריקים והשטיקים" - חוק ההסדרה וה"פטנט הקפריסאי" והצבת הקרוואנים בעפרה עד יעבור זעם - במקום לומר דבר דבור על אופניו: האדמה הזאת חייבת לחזור לבעליה הפלשתינים, ארץ ישראל לא תיבנה ותיושב בגזל - זה נוסח מנחם בגין ובנו.

גם נתניהו ובנט הסתייגו מחוק ההסדרה, אך דבקו בה כדי ללקט בוחרים בכוח. המגע הפך למאוס והאיבה ליוקדת. שלשום לא האמנתי למראה עיניי כאשר בחדשות ערוץ 2 שמעו את תושבי עמונה מתקוטטים עם גדול המיישבים זאב (זמביש) חבר כתגרנים בשוק. מפני שהוא מבין איך בונים התנחלות, שני צעדים קדימה ואחד לאחור, והם קיצונים נטולי שיקול דעת.

לבסוף בג"ץ יוציא לכל הפוליטיקאים מימין את הערמונים מהאש ויפסול לשמחתם את חוק ההסדרה (אם יאושר) והם יעמידו פנים כי העליון הוא שופר של מרצ ויוציאו את דיבת השופטים רעה. אך כדאי להם להאזין היטב לדברים שנשא לפני שבוע ברק באוזני משפטנים שהתכנסו בזכרון יעקב, בהם נשיאת העליון מרים נאור והשרה איילת שקד: כל הדיביזיות בידי שרת המשפטים, לבד מנשק אדיר שבידי השופטים - ההתפטרות. צעד כזה איש בממשלה לא ירצה לספוג מול עולם עוין. אך הקרב על עמונה ואחיותיה במאחזים הבלתי חוקיים עלול להידרדר במשך הזמן אפילו לשם.

 

 להאזין לנתיב הפילים 

אין ידיעה מוסמכת כאילו ישראל תקפה בסוריה מצבור נשק להשמדת המונים, שנועד לחיזבאללה. סוריה וחיזבאללה והאופוזיציה המקומית הודיעו על כך. לצורך הדיון ניתן להניח כי אלה אכן העובדות. יש לי אמון מלא בצה"ל, שאם יידרש יוכיח כי היתה הצדקה בסבירות גבוהה להצית את שדה התעופה הצבאי באל־מזה. ייתכן כי גם הממשלה תתבקש להציג את רמת הדיון שהתקיים בקבינט בטרם ניתנה ההוראה, אם ניתנה.

אך לפתח חטאת רובץ, זו היהירות. חובה לשתוק. הופעתו של אביגדור ליברמן שלשום מזיקה לישראל מפני שמקעקעת את העמימות המאפיינת התנהלות ראויה. מי שאומר כי ישראל אינה חלק מהמלחמה בסוריה אינו צריך להודות כי יש צמתים שבהם נכפה עליה לנהוג אחרת.

ליברמן. לא צריך להודות כי לפעמים נכפה לנהוג אחרת // צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

ליברמן רצה לגזור קופון פוליטי? להודיע לציבור ולבוחריו כי הוא שר ביטחון תקיף? לא על חשבון האינטרס הלאומי. רמזיו עלולים להיות התנעה ראשונית, אמנם איטית, של תהליך שבעוד שנתיים ימצא את צה"ל באש הקרב מול סורים ורוסים ואנשי חיזבאללה ואיראנים, ועוד חולי־רע המצוי בשפע במזרח התיכון.

כאשר הופיעו טייסים רוסים במלחמת ההתשה עם מצרים, מיהרו בממשלה לחתור למגע אווירי. משה דיין הציע להצמיד את האוזן ל"נתיב הפילים" ולהקשיב לצעדי הרוסים, ולא לשוש אלי קרב עימם. מקץ 46 שנים כדאי לחזור להמלצתו. אם לא כלפי הרוסים כי אז נוכח האחרים שבזירה. בתחילה נראית התקיפה באל־מזה השבוע כראשית מלחמת לבנון השנייה. צריך להיזהר שגם הסיומת לא תהיה כאותה מלחמה כושלת.

 

 פירמידת הטייקונים קרסה

"איך נפלת משמיים, הילל בן שחר?" שאל הנביא. בטרגדיה של נוחי דנקנר התשובה היא, שהלך שולל אחרי עצמו. הכל הצליח לו. כל מה שנראה כהרפתקה נרשם כהישג מזהיר. כאילו אלת המזל נגעה במצחו. גם רבנים שהאמין כי התברכו בכוח מיוחד, עליון, מסתורי.

בפועל הוא היה טייקון הטייקונים. עמיתיו רצו להיות כמותו. התקשורת בנתה אותו כחכם מכולם וכחברתי מהם ואפילו כצנוע משהו ובוודאי נדיב. הוא טיפל לא רק בכסף. יש בו צד המתעניין ברוח היהודית. עד שנפגעה רגלו עסק גם בטיולים מייגעים בהרי אסיה. היפוכו של מפונק.

נוחי דנקנר. הציבור שילם את מחיר ההתנהגות של הטייקונים // צילום: יוסי זליגר

אך הוא היה אבי שיטת הפירמידות. הוא שלט במעט אחוזים בחלקים ניכרים מהמשק והכל החניפו לו וסגדו לו, ודנקנר הפך ריכוזי וקצר רוח ואדיש אך נרגז כלפי הביקורת, ובעיקר מעניש. הוא העניש את אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ואת גיא רולניק מ"דה מרקר" ואחרים שנאבקו בפירמידות, וקנה את "מעריב" כדי לבוא עימם חשבון ומצא עיתונאים שהיו בבחינת "קול אדוניו" נגד מי שהעז להיאבק לקרוא עליו תיגר, וככל שהדברים נחשפו בתקשורת הבינו הטייקונים כי מדובר במלחמה "על כל הקופה".

המאבק שינה את פני המשק הישראלי מן היסוד. דנקנר ייכלא אם לא ייצא זכאי בערעורו. רוב הטייקונים נפלו. הציבור שילם את מחיר ההתנהגות שלהם, ומבקריהם הוכפשו על ידיהם, וכרגיל רבים חשים חמלה כלפי העבריינים ולא מוקירים את מי שהושמץ והוחרם תוך מאבק בהם, אבל השיפור במבנה הכלכלה גלוי לעין.

 

 מי פה המשבש?

לפני שבוע, לאחר שהצגתי את עמדתי על מצב התקשורת ב־2016 בכנס מטעם העמותה למשפט ציבורי בזכרון יעקב, הוחלפו דברים בין פרקליט המדינה שי ניצן לביני. אני מניח כי התכוון שההערות האישיות יישארו בתחום הפרט, ואכבד זאת. אך בנושא העיקרי טען כי הוא שלם עם החלטתו לא להעמיד לדין את עורך הדין נבות תל־צור, שדיבר על ליבה של שולה זקן להימנע מעיסקת טיעון עם פרקליטות המדינה אשר תחשוף עוד פן פלילי של לקוחו אהוד אולמרט.

שולה זקן // צילום: גדעון מרקוביץ

ניצן טען כי הוא שלם עם צעדו, שהסתפק בדיון נגד תל־צור בבית דין של הגילדה - לשכת עורכי הדין. הערכתי כי התנועה לאיכות השלטון לא תעבור על כך לסדר היום אלא תעתור לבג"ץ. ניצן הופתע, ואמר כמובן כי מה שיחליטו השופטים הוא אשר יקום ויהיה.

שלושה ימים לאחר מכן עתרו פרקליטי התנועה לבג"ץ. ב־203 סעיפים הסבירו עורכי הדין צרוריה מידד־להון, דניאל דושניצקי ותומר נאור מדוע לא ייתכן לסיים שיחה כה מאוסה - המשך לדברים המבעיתים שאמר אולמרט לשולה זקן וגרמו לו להודות בעבירה פלילית חמורה - בבית הדין של העמיתים. אין צורך לקרוא את כולם. די בקריאת הציטוטים משיחת תל־צור עם זקן כדי להבין כי ניצן הוא אשר שיבש בהחלטתו להתדיין בלשכת עורכי הדין את "עקרון בוזגלו".

 

 בהיר אבל מעונן

בתוך חודש ימלאו שבע שנים לראיון שערכנו ד"ר רונן ברגמן ואני עם ד"ר ג'מאל זחאלקה ב"ערב חדש". הוא רמז כאילו התנהג שר הביטחון אהוד ברק כפושע הנאצי ריינהרד היידריך וניגן כשילדים פלשתינים נהרגו, ואני האצתי בח"כ זחאלקה ללכת, אך הוא צעק שהראיון מתקיים בכפר הערבי שייח' מוניס. כך הוא קורא למיקומה של הטלוויזיה החינוכית ברמת אביב, תל אביב.

השבוע יצאתי משידור "ערב חדש" בחברת מנהלת האולפן מרב שקד. החורף הגיע, והיא ביקשה לדעת מה הטמפרטורה בחוץ, ומייד קפצה כנשוכת נחש: לא רק זחאלקה קורא למקום "שייח' מוניס" אלא גם תחזית מזג האוויר בטלפון הנייד שלה. ליתר ביטחון ביקשתי ממנה כי תעתיק את תצלום הכתובת גם לנייד שלי.

ברור כי לא חברת הסלולרי מכנה את רמת אביב "שייח' מוניס". פניתי לסוכנת. היא תברר. גם שוחחה עם שקד. למחרת שוב שידרנו את "ערב חדש" משייח' מוניס. איש בחברה האחראית על האפליקציה טרם טרח להסיר את הכתובת. מה לעשות?

 

 אל תיגעו לי בגימנסיה

בשנים שבהן כיהן בוגר הגימנסיה העברית "הרצליה" גבי אשכנזי כרמטכ"ל מנע המנהל ד"ר זאב דגני הרצאה של קצין צה"ל במוסד שקם ב־1905 להקנות דעת ואהבת הארץ. רתחנו מזעם.

עתה הזמין דגני את שוברים שתיקה להרצות בגימנסיה שלי. בשנים שבהן הוא מכהן במוסד נבחר לעמוד בראשו גם ד"ר אלון ליאל - הדיפלומט בדימוס שדיבר סרה בדני דיין כדי למנוע את מינויו לשגריר בברזיל (האם ליאל עדיין שם?).

מי בעליה של הגימנסיה? מי מחליף את ההנהלה? מי בוחר את המנהל? בזאת אני מציע עצמי כחבר הוועד המנהל של הגימנסיה (ללא תשלום) וקורא לנפתלי בנט ולרון חולדאי (ששימש בהצלחה גם מנהל "הרצליה" בעבר) להתערב ולפעול ברוח האבות המייסדים שלה - בן־ציון מוסינזון, יהודה לייב הטמן־כהן, חיים בוגרשוב־בוגר, ברוך בן יהודה, כרמי יוגב והבאים אחריהם.

וכך, במרום שנותיי התחלתי לראשונה לנהל מסע בחירות, וזה מצעי: אפעל להעמקת לימודי המתמטיקה והאנגלית ברוח בנט; לדיגוש לימודי המורשת היהודית על בסיס הקונצנזוס הציוני; לעידוד ההתנדבות ולטיולים ברחבי הארץ.

 

 האיש שלא היה שם

פרק בדרך קבלת החלטות הרות גורל: בספרו הסוחף "ברלין 1961" (עם עובד, ספריית אופקים) תיאר העיתונאי פרדריך קמפ כיצד סיכנו ניקיטה חרושצ'וב וג'ון פיצג'רלד קנדי את האנושות במלחמת עולם שלישית בגלל מחלוקת על עתידה של ברלין. איש מהם לא העלה על הדעת כי פחות ממחצית היובל לאחר מכן העיר תאוחד, ולמעשה כל גרמניה.

ברקע רחש העימות קנדי־חרושצ'וב על משטרו של פידל קסטרו בקובה. בתוך כך תיאר קמפ רגע דרמטי. שר החוץ בדימוס דין אצ'יסון היה בעל השפעה רבה על קנדי. הוא היה נציגו לענייני גרמניה. כאשר זימן אותו קנדי העריך כי ידברו על משבר ברלין. אז הוביל אותו הנשיא לפינה מרוחקת - כנראה מחוץ לטווח הקליטה של מכשירי ההאזנה - וסיפר לו על הפלישה המתוכננת למפרץ החזירים בקובה.

זה לא רציני, העיר אצ'יסון, זה מטורף.

מעצם זה שאני דן בעניין - הוא רציני, השיב קנדי.

אצ'יסון זילזל. היה משוכנע כי בחבורת חרטומיו של הנשיא יהיו מי שיניאו אותו, ונסע לאירופה. אז התהפך העולם המדיני, ואצ'יסון לא היה שם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו