כפי שהוכיח לא פעם בעבר, המפיק היהודי האגדי והידוע לשמצה הארווי וויינסטין יודע כיצד לעשות סרטים שזוכים באוסקרים.
לאורך השנים צברו הסרטים שבהם היה מעורב ("השעות", "ספרות זולה", "סיפורו של וויל האנטינג", "פילומנה", "כנופיות ניו יורק", "משחק החיקוי" ועוד) לא פחות מ־300 מועמדויות בקטגוריות השונות. כמה מהם, כמו "שייקספיר מאוהב" ב־1996, "נאום המלך" ב־2010 ו"הארטיסט" ב־2011, אף זכו בפרס הגדול.
אל פסטיבל הקולנוע של ציריך הגיע וויינסטין עם הבמאי גארת' דיוויס כדי לקדם את "סארו: הדרך הביתה", המועמד הלוהט שלו בעונת הפרסים הנוכחית. הסרט, שצובר פופולריות בקרב מצביעי האקדמיה מאז עשה את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו האחרון, מבוסס על סיפור אמיתי ומתחקה אחר מסעו המדהים והעצוב של סארו - ילד הודי בן 5 שעולה לרכבת הלא נכונה, נרדם ומתעורר בכלכותה, במרחק של 1,500 ק"מ מהבית. באופן פלאי, סארו שורד ברחובותיה הקשוחים והמזוהמים של העיר במשך תקופה לא קצרה, מתגלגל לבית יתומים וזוכה לסוף מהאגדות כשזוג אוסטרלי מחליט לאמצו.
הבמאי גארת' דיוויס // צילום: GettyImages
אך זו רק ההתחלה. שכן 25 שנים מאוחר יותר, כאשר סארו הוא כבר גבר נאה ומשכיל כבן 30 (שמגולם בידי דב פאטל, שהתפרסם בזכות הסרט "נער החידות ממומביי"), הגעגועים למשפחתו מתעוררים מחדש, והוא מחליט לנסות לאתר את כפר הולדתו האבוד. בזכות Google Maps הוא גם מצליח.
"הסיפור הזה תפס אותי ונגע לליבי ברגע ששמעתי אותו", מספר דיוויס, במאי אוסטרלי עם ותק של שני עשורים בתעשיית הפרסום שזהו סרטו העלילתי הראשון, "עוד לא היו לנו את הזכויות בכלל, אבל מייד יצאתי להודו כדי להיות נוכח במפגש המרגש בין האמא הביולגית של סארו לאמא המאמצת שלו, שמגולמת בסרט בידי ניקול קידמן. אחר כך, יחד עם התסריטאי, ניסיתי להבין איך אנחנו מספרים את הסיפור הזה".
"בכל שנה בהודו 80 אלף ילדים מאבדים את משפחתם", מוסיף וויינסטין, "אני קצת מכיר את הנושא. אשתי מחוברת מאוד להודו, והיא הקימה שם בית ספר לילדי רחוב. כולי תקווה שהסרט שלנו יעורר מודעות לבעיה הזאת. אולי הוא יעורר את תשומת ליבן של הרשויות ההודיות, אולי הוא יגרום להן למבוכה. אני לא יודע מה. העיקר שיקרה משהו".
אף שבסרט משתתפים כוכבים מנוסים כגון פאטל, קידמן ורוני מארה (שמגלמת את בת זוגו של סארו הבוגר), מי שהופך את הסרט למשהו מיוחד הוא דווקא סאני פאוואר, ילד הודי בן 5, שמגיש הופעה עוצמתית ובלתי נשכחת. פאוואר, שמככב בשעה הראשונה של הסרט, עומד בגבורה מופלאה בתלאות ובייסורים שמזמן לו דיוויס. ודיוויס, מצידו, מפיק מכל הסבל הזה פנינה ניאו־ריאליסטית מחוספסת ומרשימה שקשה להישאר אדישים אליה. "השעה הראשונה של הסרט", מסכים וויינסטין, "היא לגמרי כמו משהו של ויטוריו דה סיקה. משהו מאוד מרגש ומאוד אמיתי".
"ראינו מאות ילדים בכל רחבי הודו", מוסיף דיוויס, "אבל כשסאני נכנס לחדר, פשוט ידעתי שהוא הדמות שלנו. היו לו את כל האיכויות".
הוא באמת עושה עבודה יוצאת מן הכלל. איך עבדתם איתו, בעצם?
"בהמון שיטות שונות. האתגרים הכי גדולים צצו בנקודות שבהן המימד הפיזי של הדמות התחבר עם המימד הרגשי. קשה מאוד להעביר מורכבות כזאת לילד בן 5. בין השאר, עשינו איתו המון סדנאות והכנו לו ספר ילדים עם הסיפור של הסרט, כדי שתהיה לו מעין מפת דרכים. הקפנו אותו באהבה, בחום ובאמון, כדי שירגיש נוח ובטוח וכדי שיוכל פשוט להיות עצמו. ככל שהתקדמנו כך הוא הפך לשחקן. הוא התחיל להבין. לאט־לאט הוא הפך לסארו, והוא הזדהה איתו לחלוטין".
