המציתים עוד יצטערו

אין עשן בלי אש, אומר הפתגם. אין שריפות ככה סתם, אומרת המציאות. אפשר למנות ולהסביר את הסיבות שהביאו למאות השריפות שפרצו בארצנו הקטנה בשלושת הימים האחרונים, כשמוקד האש אתמול היה בחיפה ובהרי ירושלים. אפשר להטיל את האחריות על מזג האוויר, על היובש, על הרוחות הקשות, על הגשמים המסרבים להגיע - כי באמת כל אלה תרמו את חלקם וגרמו לאדמה לבעור יחד עם כל מה שצמח עליה, עץ או בניין, שתיל או בית או סתם ספסל. שהרי סיפורי המפונים הפכו להיות הסיפורים של כולנו.

אבל עצם המחשבה שגם יד אדם זדונית, מכוונת, תרמה לאש, תרמה למחצית מכלל השריפות, רק מעצימה את עוצמת הכאב, את תחושת הזעם, את הרגשת התסכול. מישהו מעוניין - שוב - לראות אש ותימרות עשן בארצנו. בעזה, ממלכת חמאס, בירכו על האש ויש אפילו שתירצו זאת בחוק המואזין. אין גבול לשנאה, אין גבול לטמטום, אין גבול לדמיון, כנראה, כאשר המומחיות, כמו בעזה, היא טרור. עד סעודיה בירכו על האש. כנראה שבאמת האושר של שכנינו תלוי במועקות שלנו. כמה עצוב. להם.

אלה שהסיתו ואלה שהציתו ואלה שבירכו, עתידים להצטער. נכון, האדמה שלנו בוערת ותנאי מזג האוויר לא צפויים להשתנות בימים הקרובים, אבל לא כך המדינה שלנו, לא הרוח, לא הנשמה. "הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל", אומר הפסוק בספר שמות. כך היה וכך גם יהיה היום, ותמיד. גם את טרור האש נעבור.

לא נעים לראות 60 אלף תושבים מפונים מבתיהם המאוימים, אבל מעודד היה לראות את קור הרוח של האזרחים שהתפנו עם ילדיהם הקטנים. שקיות פלסטיק הפכו לפתע להיות כל רכושם של קורבנות האש. מרגש היה לראות את פתיחות הלב של השכנים (יהודים וערבים כאחד). גם המחשבה שהעצים יצמחו מחדש גורמת לנו להתגבר על הלהבות.

בדרך לעוד מוקד: אנשי ההצלה בחיפה // צילום: קוקו

לא רק השריפות בחיפה, רוב השריפות אתמול היו כנראה תולדה של הצתות. זה מזעזע, זה מאיים, אבל זה גם חומר למחשבה. לי זה הזכיר את משפט שלמה: בדיוק כמו שתי האימהות אשר נלחמות על הילד, כך גם אנחנו. ובדיוק כמו אותה "אם" שהגיבה לחרבו של המלך שלמה: "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו", מה אומרת השמחה לאיד בקרב שכנינו אל מול האדמה הקדושה הבוערת?

עקבנו אתמול אחרי העבודה המסורה והאמיצה של לוחמי האש, ראינו את הטיפול הטוב של הרשויות. פיקוד העורף, המשטרה והכבאים שיתפו פעולה. מטוסי כיבוי מיוון, מקפריסין, מקרואטיה, מרוסיה ומטורקיה הוזנקו על מנת לסייע לשכנה ישראל. דווקא אל מול האש נוכחנו שוב לראות כמה אנחנו לא מבודדים.

אל מול היובש, אל מול הלהבות, לא נותר לנו אלא להתפלל. לא רק להגעתו הצפויה של הסופר־טנקר אלא לסופר־טנקר האמיתי, הלוא הם הגשמים. מעולם לא ציפתה האדמה כל כך לממטרים שנופלים מהשמיים ולאו דווקא ממטוסים, אלא מסתם עננים.