אין לנו ארץ אחרת, גם אם יש פראי אדם שמנסים להבעיר את אדמתנו תחתנו. רק נרגע טרור הסכינים - וכבר עברו לטרור הצתות. פירומנים שטופי שנאה, זדון ורשעה כלפי בני האדם, בעלי חיים והטבע כולו, שורפים את כל הנקרה בדרכם.
המציתים עלובי הנפש מתעלמים מעובדת יסוד - עם ישראל כולו, ברגעי ניסיון ומבחן, מגלה את כוחותיו הטמירים האינסופיים, כוחות שהותירו אותו על בימת ההיסטוריה נגד כל הסיכויים. כולם מתאחדים, מחזקים איש את רעהו, מושיטים יד לעזרה וחושפים את תעצומות הנפש לעין כל. כל מי שראה את המאמצים הכבירים של לוחמי האש, אנשי המשטרה ופיקוד העורף ואזרחים מהשורה, משוכנע שהטרור לעולם לא ינצח. תודת העם כולו מסורה להם.
המילים "עיר" ו"יער" מורכבות מאותן אותיות, אך יש ביניהן מרחק רב. באלפיים שנות גלות נאלצו היהודים להיות עירוניים. אומות העולם הרחיקו אותנו מהיערות ומהטבע. כשראשוני העולים הגיעו הם מצאו כאן שממה. במאמצים ניכרים ובהשקעות עצומות הפרחנו שממות. הכרמל היפה בהרים וירושלים שהרים סביב לה, שינו את מראה פני המולדת. בצילומי לוויין מהחלל אפשר לראות בלילה את ארץ ישראל זוהרת ואת סביבתה חשוכה. אותם אלה שמבעירים יערות לא מחוברים כלל לארץ הזו. היא אינה שלהם ולעולם לא תהיה. מי שטוען לזכויות בה ובו בזמן מבעיר אותה, משקר במצח נחושה.
בתחילת שנות ה־60 פירסם הסופר א.ב יהושע את הסיפור "מול היערות", שבו הערבי ששומר על היער גם שורף אותו, בתקווה שימצא את הבתים שהיו פעם שלו. ממשיכי דרכו של אותו שומר יערות הם המציתים. לא יעזור להם, "כי לישראל עמך נתתה באהבה לנחלה... כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה". את שנשרף - נבנה, את שנהרס - נקים, היערות שוב ילבלבו, אך השלום לא ייכון, כי אש התבערה מכלה את מעט הסיכוי שנותר לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו