ההסדרה ועמונה: כולם רוצים לגזור קופון

הקרב על גבעת עמונה הוא המיקרוקוסמוס של הפוליטיקה הלאומית בכיעורה הגמדי. האיפור חשוב מן המהות, התפאורה מן המציאות. הפעילות הקדחתנית האחרונה בשסע בין בנימין נתניהו לבין נפתלי בנט, והתמרונים המביכים של ראש הממשלה ושרי הליכוד שהצביעו בעד הצעה אשר ייחלו להתפוגגותה, וה"כן ולא" בנשימה אחת מפי משה כחלון - תואמים אמירה של דיפלומט חכם אשר כיהן לפני 47 שנים בממשלה. אליהו ששון לעג לדיפלומטיה החדשה שבה הכלל הוא: "עשית ולא דיווחת - (כאילו) לא עשית; דיווחת ולא עשית - (כאילו) עשית". העיקר התקשורת ולא המעשה, קונן ששון בשנתו האחרונה בממשלתה של גולדה מאיר. נכון להיום.

המחזה המביך נחשף השבוע בסערה אשר פקדה את כל הפוליטיקאים המתרוצצים מאולפן לאולפן וממיקרופון למיקרופון. הדחיסות "לדווח" ולא "לעשות" כה סמיכה שנדמה כי ח"כ ישב בשידור ישיר בטלוויזיה ודיווח לתחנת רדיו וצייץ בטוויטר בעת ובעונה אחת, למה לא? הרי צריך לייצר איפור, והוא נגלה כאשר מאשימים את האחר שהוא "סתם רוצה לגזור קופון". רק שכולם רוצים לגזור קופון.

הם משקרים זה לזה בזמן אמת בפומבי ובחדרי חדרים ובמין היתר־עיסקה־הדדי, ואפשר שאני מחמיר איתם. הם אינם משקרים כי כולם יודעים שאינם אומרים אמת איש לרעהו, ואיש לעצמו, וזה מוסכם. הרי כאשר נתניהו משכנע באמצעות דוד ביטן את כחלון להצביע בעד חוק ההסדרה הוא גם מבטיח לו להפיל את מה שראש "כולנו" נדרש להרים יד בעדו.

בצלאל סמוטריץ'. עמונה הוקמה בניגוד לדעת הממשלה // צילום: דודי ועקנין

בצלאל סמוטריץ' ניפק חוק כאילו תופקע קרקע של פלשתיני ולא תוחזר לו אלא אם היישוב קם באישור הממשלה ובעידודה כמו בעמונה. מייד התענגו הכל, שזה הומני מאוד. האומנם? עמונה הוקמה בניגוד לדעת הממשלה. אפילו בניגוד לאמא ואבא (לא כולם) שנשארו בעמק הסמוך בעפרה, והתחננו בפני הבנות והבנים המורדים לחדול. היכן "על דעת" הממשלה או "בסיועה"?

לא דובים ולא יער. אחרי שהיישוב עמד במריו וציפצף על כל העולם והוצגו בשמו מסמכים כוזבים לבית המשפט כאילו קניית הקרקע התבצעה כדת וכדין, באו ממשלות ישראל וקבעו לעצמן בצדק כי גזלו או לא - ילדי המתיישבים ראויים לבית ספר ולארוחה חמה בחורף הסוער והסואן מול חבל עמון ממזרח לירדן, וגם לכביש במקום השביל הבוצי בגשם. כך ראוי. אך להיתפס עכשיו לתיאור הכוזב כאילו עמונה קמה על דעת איזשהו ראש ממשלה? עיוות גמור.

ציפי חוטובלי צירפה לזירת המאבק חוות דעת מנומקת של משפטנים ימנים להצדקת הגזל, וככל חבריה־לדעה תהתה מה בין עמונה לבין כרמיאל? אז לוי אשכול הפקיע קרקע והקים את העיר הצפונית וכאן נעשה הליך זהה בארץ אפרים.

גולדה מאיר // צילום: אי.פי

זו ממש זריית חול בעיניים. הרי אדמות דיר אל־אסד הופקעו לטובת כרמיאל בהליך שהתקיים כל־כולו בשטח ריבוני של ישראל, ואילו עפרה ובתה החורגת עמונה יושבות על אדמה אשר נתפסה במלחמת־מגן־מוצדקת, אבל על פי החוק הבינלאומי הן אסורות בגזל התושבים המקומיים. הממשלה רוצה להשוות בין היישובים? קודם תתכבד ותספח את יהודה ושומרון. השמאל הקיצוני יצהל; הוא רוצה לראות את העולם מטיל מצור כלכלי על ישראל וחרם על תרבותה. שאר הציבור יקדיר פנים. גם אחינו בעפרה ובעמונה.

 

 לא לפגוע בשכפ"ץ

כל שרי הליכוד מבינים כי חוק ההסדרה הוא הצעד הראשון לעבר אישומנו בבית הדין הבינלאומי בהאג. לבד מכמה בורים וסכלים אין מי שלא מתייחס לכך ברצינות ובדאגה. ראש וראשון הוא היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט, שהפרופסור למשפטים גבריאלה שלו - בעבר שגרירת ישראל באו"ם - תיארה כמומחה מובהק לחוק הבינלאומי (עסק בכך כפצ"ר ובעבודת הדוקטורט שלו "לוחמת משפט ומדינת ישראל - ניסיון העבר ומבט לעתיד").

הוא הזהיר את הממשלה לבל תעקוף את בג"ץ ותיכנס לשדה המוקשים של חוק ההסדרה, אך "אוזניים להם ולא ישמעו". ד"ר יובל שטייניץ יכול להבין כאוות נפשו שהחוק עלול לסדוק את חומת ההתבצרות של ישראל מפני הדין הבינלאומי, אבל אין לו את היכולת האישית לראות את אופיר אקוניס מצביע בעד בעוד הוא מתנגד או נמנע. מה יסביר במרכז הליכוד? שהעדיף אחריות על פופוליזם? כך כולם.

נתניהו נגד חוק ההסדרה, והצביע בעדו; בנט ואיילת שקד נגדו והרימו יד בעד; כל שרי הליכוד יודעים כי מדובר בבולען מדיני - ומכניסים את כף הרגל הלאומית עמוק לתוכו.

עשרות בשנים מנהל בג"ץ מדיניות שיפוטית הוגנת ומאוזנת ואחראית, והיא השכפ"ץ היעיל מפני אש המשפט הבינלאומי. לרגע היה נדמה כי כלו כל הקיצים עד ששיעור קומתו של הפרופסור אהרן ברק - שכתב החלטה מזהירה המגוננת על גדר ההפרדה - שוב הציל את ישראל מחדירה בינלאומית, שאם תתרחש פעם שוב לא תרפה בעתיד.

אך מה אכפת לשרים? הם צריכים את הקולות לפריימריז; הם נאבקים על קולות הפוסחים על שתי הסעיפים, בין הליכוד לבין הבית היהודי, והעולם? והסנקציות? אחריהם המבול. מה גם שממילא בג"ץ יוציא להם את הערמונים מהאש ויאסור וימנע ויבטל את חוקיות הפרכה הזאת, והם - הח"כים - לא רק יעלצו אלא תהיה להם בובת אגרוף להלום בה בדמות נשיאת העליון מרים נאור ועמיתיה, שיתביישו להם, שוב מצילים את ישראל ממפולת.

סרקזם או לא, חוק ההסדרה נושא בכנפיו כפל מכשולים: אם חלילה יאושר, מנדלבליט לא יגן עליו בבג"ץ, והממשלה תיאלץ לשכור פרקליט להגנתה; ואפילו (כצפוי) אם לא יאושר החוק מבין מנדלבליט כי נזק כבד כבר נגרם בעולם כי הממשלה פירסמה הצהרת כוונות בעדו, וממשל ברק אובאמה הזדרז להגיב באיומים טורדים.

הלב נותר עם תושבי עמונה, שלמנהיגיהם אין את הכוח הנפשי להתייצב בפניהם שלובי זרוע ולומר להם בפנים נוגות כי דין היישוב הבלתי חוקי נחרץ, ואפשר לקונן עליו יחד (עם רוב עם ישראל שיגלה אהדה), אך צריך לקום ולעבור בחורבה וללכת לחבל ארץ אחר במולדת ולהתאושש, כי "ארץ־ישראל נקנית בייסורים".

 

 צריך צוללות, והבהרה

בוויכוח בין בנימין נתניהו לבין צה"ל על קניית עוד שלוש צוללות בשני העשורים הבאים נוטה ליבי אחרי ראש הממשלה. לא שהפרטים ידועים דיים, ולא שמישהו יכול לצפות בוודאות כי הן אכן נחוצות, אבל ניסיון העבר מלמד כי הצבא נתון תמיד במצוקה כספית וזקוק לכסף עכשיו ולעיתים אינו נותן דעתו לעתיד הרחוק.

שובל ארוך של פטריוטים נאבק בדוד בן־גוריון ובשמעון פרס ובדוד ארנסט ברגמן נגד "הבזבוז" ו"האווילות" שבבניית הכור בדימונה, אשר ממילא "ייחרב בידי הרוסים והאמריקנים", ותחתיו יש להקים שתי עוצבות שריון נוספות; ופרופ' יובל נאמן ופרס זכו ללעג ולקלס כאשר ביקשו לרכוש או לייצר לוויין ישראלי; והצבא אשר פירק את מיזם ה"לביא" דחה את "כיפת ברזל", ולמרבה המזל עמיר פרץ ואהוד ברק כפו זאת עליו. לפיכך יש סיכוי רב שנתניהו רואה נכון יותר לטווח רחוק בפרשת הצוללות, ולא צה"ל.

אך נסיבות רכישתן כפי שנחשפו השבוע על ידי רביב דרוקר מצריכות בדיקה. אפשר ש"צל הרים אתם רואים כהרים", אבל כאשר הקנייה נעשית נגד דעת שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, שרק שלשום נודע לו כי פרקליטו של נתניהו עורך הדין דוד שמרון מייצג את הקבוצה העסקית - נחוצה הבהרה. הדרג הממשלתי - נתניהו, במקרה זה - רשאי לכפות את דעתו, ואפשר כי טוב הוא עושה, אבל ההתנהלות חייבת להיות תקינה, ויש ספק אם היתה כזאת.

לפני כתריסר שנים נפתח מכרז למכירת בנק דיסקונט. משרדם של שמרון ויצחק מולכו ייצג את אחד המועמדים. המשנה ליועץ המשפטי טנה שפניץ אסרה על שר האוצר נתניהו לטפל בנושא כי פרקליטו בתמונה, וגם החשב הכללי פרופ' ירון זליכה הורחק מפני שאחיו התמחה במשרד עורכי הדין האלה (נתניהו וזליכה חזרו כדין לזירת דיסקונט כאשר המועמד של פרקליטם פרש). בנסיבות אלה היה על שמרון להפנות את שימת ליבו של נתניהו למעורבותו בעיסקה הנוכחית ולפרסם על כך הודעה כחלק מחובת השקיפות הנאותה. גם נחוץ להסביר מדוע אביגדור ליברמן, ממרום תפקידו הקודם כשר החוץ, ניסה כבר אז להתערב לטובת העסקת המספנה הגרמנית.

זה פרסום לגיטימי ואין מקום שנתניהו יגיב עליו בלשון בוטה כפי שהעיר לשידורים של ד"ר אילנה דיין ודרוקר. שלשום שיגר תגובה מעליבה (כנראה) לערוץ 10, שסירב לפרסם דברים הפוגעים בעיתונאי ואינם מתייחסים לתוכן השידור. להערכתי, אם ראש הממשלה ימשיך לתקוף את העיתונאים במקום להגיב על תוכן טיעוניהם - וזה לפי שעה פופולרי - הוא יגלה כי דעת הקהל תתהפך. האיבה לתקשורת אינה לנצח. 

 

 השאלה הנצחית

חזרתי לשאלה כמעט נצחית, מה אירע עם החקירות בעניינם של ניצב בדימוס מנשה ארביב ועורך הדין נבות תל־צור, שתיקיהם ממתינים בפרקליטות. לפי שעה, עולם כמנהגו נוהג, לארביב נועד כרגיל שימוע בחודש הבא, ותל־צור ישמע אוטוטו אם יוגש נגדו כתב אישום או לא. אין מה לעשות, התרגלנו.

נבות תל־צור. מה אירע עם החקירות בעניינו ובעניין מנשה ארביב? // צילום: דודי ועקנין

 איפוק בין שכנים

בנימין נתניהו הסביר כי חוק המואזינים נועד להגן מרעש בעיקר על אוזני המוסלמים. אפשר שדבריו נכונים, אבל איש מהם לא יאמין. תשובתם האחידה תהיה "לא מעוקצך ולא מדובשך".

נכון שמערכת הכריזה של המואזינים במסגדים מפריעה את מנוחת השכנים. אבל שכנות טובה מחייבת איפוק. יותר מכל היא קוראת לניהול משא ומתן בין יישובים סמוכים של יהודים וערבים. יש בעלי רצון טוב בשני הצדדים, והיכן שלא יימצא פתרון יתחדש המשא ומתן עם ההנהגה הבאה לאחר הבחירות המוניציפליות.

לעיתים נראה כי לא ננוח ולא נשקוט עד שנקרע את החוט האחרון המקשר בין יהודים לבין ערבים, ונשחק לידי החנין זועביות והג'מאל זחאלקים, ותיחסם דרכנו לאיצטדיון דוחא בסכנין. גם איילת שקד יודעת, ומדוע אינה קמה נגד? 

 

 לא להלין

24 נכבדי פנים מגוש עציון ביקשו ממני שלשום סיוע חריג: ב־20 באוקטובר, לפני חודש, נהרג הנער חאלד באחר מבית אומר. תחקיר צה"ל מצא כי הירי היה "לא מידתי", כתב לי המשורר אליעז כהן.

למרות זאת הצבא מחזיק בגופה ומסרב לשחררה. הפונים מגוש עציון טענו במכתב לאביגדור ליברמן כי מתקיימים יחסים תקינים עם הפלשתינים בכפר הסמוך והסירוב להחזיר את המת מעיב עליהם. הליך שחרור גופת מחבל קצר יותר, ציינו הרבנים יואל בן־נון, ראם הכהן ויעקב נגן (עתניאל), הדסה פרומן, הדוקטורים תהילה ויאיר אליצור, והרשימה ארוכה. "אל תלין נבלתו", הוסיפו במכתבם לליברמן, "כי קבור תקברנו ביום ההוא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו