בטהובן עמוק ונפלא

האם מוסיקה יכולה לכעוס? לזעוק? לרתוח? בהחלט כן. כך נדמה היה בשמיעת הפרק הראשון של הסימפוניה הראשונה של ברהמס בנגינתה של התזמורת הפילהרמונית, ובניצוחו של הבריטי אלכסנדר בריגר בסוף השבוע שעבר.

למנצחים אורחים יש מעט זמן לומר לתזמורת מה הם רוצים. כמה חזרות בודדות - ומייד להופעות. בחזרות הבודדות האלה הציג בריגר לתזמורת את החזון שלו על ברהמס: הפרק הראשון בסימפוניה הראשונה שלו צריך להיות זועם, עיקש, נטול כל סנטימנטליות, לא צריך לנגן אותו "יפה", להתענג על הצליל הבשרני של כלי המיתר ועל הליריות של כלי הנשיפה מעץ, אלא צריך לנגן אותו בבהילות ומתוך מתח עצום. זו יצירה של אדם צעיר (ברהמס החל לכתוב אותה כשהיה בן 21), שמתפקע מרגש מייסר, אלים כמעט.

הגישה שלו עבדה. זה היה ביצוע מלא אופי. לא בהכרח אלגנטי ושוטף כמו הברהמס של זובין מהטה, למשל, אך בוער והופך קרביים. "כמעט כמו מאהלר", אמרה לי חברה ביציאה, והסכמתי איתה.

בחלקו הראשון של הקונצרט ניגן הפסנתרן האנגלי פול לואיס את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר מאת בטהובן. זו הופעה ראשונה של פול לואיס עם הפילהרמונית, אך הסימביוזה שהושגה בינו לבין התזמורת היתה מרשימה, כאילו הכירו זה את זה שנים. לואיס הוא ההפך הגמור של נגנים־כוכבים מהזן של לאנג לאנג ויוג'ה וואנג: הוא מופנם, רציני, מבכר את השירתיות על פני הווירטואוזיות. הבטהובן שלו היה מן היפים ששמעתי בארץ בשנים האחרונות. כל משפט מוסיקלי נשקל בקפידה ואוּזן ביד אמן. בטהובן עמוק שסחף גם את התזמורת לנגינה עדינה ולדו־שיח אינטימי עם הסולן.