זה קרה לפני שנתיים ושלושה חודשים. הבחורה ששמרה באופן קפדני על בריאות ועל אורח חיים ספורטיבי הרגישה, תוך כדי אימון בחדר כושר, שמשהו לא תקין עם הגוף שלה. הבדיקה הראשונית העלתה את החשד, והביופסיה איששה את הגושפנקה הנוראית מכל. סרטן שד גרורתי בשלב 4. שלב שממנו מעטים מצליחים להחלים, אם בכלל.
צילום: קובי מאירי, מגישה: ליטל שמש, מאפרת: רונה בן עזרא
כשלימור בישרה לי על האבחנה ועל התחזית של הרופאים, היא הביעה תקווה שתוכל לחגוג את יום הולדתה ה־38. בעוד חודש וחצי היא היתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־37. לצערנו העמוק זה כבר לא יקרה, כי להוא שם למעלה היו תוכניות אחרות. הוא כנראה עשה סקאוטינג על לימור והחליט שהוא באמת רוצה את הטובים ביותר אצלו. ולימור היתה הטובה ביותר. ואתמול, אחרי שנתיים וקצת של מאבק הרואי, מעורר השראה, נחוש ונטול פשרות, הגוף שלה נכנע, ונפרדנו ממנה לתמיד.
לימור היתה פייטרית שבקלות היתה יכולה להוות השראה לשייטת 13. וכמו שנהוג היה לומר בשייטת - כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. ולימור לא היתה סתם גל פשוט. היא היתה צונאמי של נחישות להיאבק במפלצת שהרפואה עדיין לא הצליחה למגר. ולימור לא החמיצה שום בדיקה. הסרטן פשוט הסתנן מעבר לקווים וכשהוא המשיך להתפשט, היא המשיכה להילחם. ניצחה קרב אחד, ופתאום הוא איגף אותה במקומות אחרים בגוף. להיכנע? הצחקתם אותה. תחשבו על השילוב של כימותרפיה, הקרנות וסטרואידים. כל אחד בפני עצמו מספיק כדי להוציא את הרוח מהמפרשים של כל בן אדם נורמלי. עכשיו תחשבו על השילוב של שניים ואפילו שלושתם יחד. בעקשנות ובדבקות שקשה להסביר היא המשיכה לעבוד ולהמשיך בשיגרה.
הפגיעה הפיזית כתוצאה מהכימו ומההקרנות, שבאה לידי ביטוי בנשירת השיער, לא פגעה במילימטר ברצון שלה להמשיך בעסקים כרגיל. במשמרות לתוך הלילה, בריצה למשחקי כדוריד בימי שישי, כדורגל בבלומפילד ובסמי עופר ולאן שהאהבה הצהובה שלה לקחה אותה. פוטבול בניו יורק ומה לא. אהבה טהורה לספורט שלא נפסקה עד לרגע האחרון, כמו גם המטרה לקדם את ספורט הנשים. כולל הגעה בשבוע שעבר להיכל כדי לצפות במכבי ת"א נגד ברצלונה ביורוליג, וכתיבה על משחק כדוריד ימים ספורים לפני מותה.
ולצד כל זה היא היתה אמיצה מספיק כדי להעלות על נס את חשיבות הגילוי המוקדם של המחלה, זה שהיה עשוי להציל את חייה שלה. רק לפני חודש, במסגרת חודש המודעות לסרטן השד, היא חשפה באופן אמיץ על דפי עיתון זה את סיפורה ועודדה נשים לבצע בדיקות באופן מסודר. ההידרדרות האחרונה היתה דרסטית ומהירה, ואתמול היא הלכה לעולמה.
הקלישאה על אנשים שחולים ב"מחלה הקשה" היא שהם נכנעו למחלה. לימור מעולם לא נכנעה. הגוף אולי קרס, אבל הנפש נשארה חזקה ואיתנה, כמו בטון יצוק. וככה נזכור אותה תמיד. עם החיוך הענק והכובש וההקפדה על כל פרט. לימור שלנו, אנחנו כבר מתגעגעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
