הבחירות השבוע בארה"ב הזכירו לי יותר מדי את בחירות 96' כאן בארץ", שח השבוע השר אופיר אקוניס במזנון הכנסת. "אז הלכנו לישון עם שמעון פרס וקמנו בבוקר עם בנימין נתניהו, ועכשיו הלכנו לישון עם הילארי וקמנו עם טראמפ". אין ספק שבחירתו של טראמפ לנשיא ה־45 של ארה"ב היכתה בתדהמה את העולם כולו; את הקונספציה שהילארי תנצח, שנבנתה במשך יותר משנה ואולי אפילו יותר משנתיים - ויש שיגידו אף הרבה יותר מזה - אי אפשר היה לשבור. עד ההתרסקות בקלפיות.
במובן הזה בחירות 2016 בארה"ב מזכירות יותר דווקא את בחירות 2015 בישראל. בדומה לישראל, גם באמריקה תקשורת המיינסטרים, מובילי הדעה, אנשי הרוח והבידור ניסו למשוך את הציבור כולו באף לכיוון אחד ובסוף הם הגיעו לבד לקו הסיום, נבוכים ולא מבינים לאן נעלמו כולם. כמו כאן כך שם, דקות ספורות אחרי שהתברר גודל ההחמצה, החלו הקריאות לחשבון נפש והתחייבות לשנות את המצב בעתיד, אולם כמו כאן כך שם, סביר להניח שלא עומד להשתנות דבר וחצי דבר.
כי זהו קרב המאסף של האליטות. הם רואים את השינויים לנגד עיניהם, טיפשים הרי הם לא, אבל לא מוכנים בשום אופן לשחרר את אחיזתם, שלה התרגלו במשך שנים ואולי אפילו דורות. האמת היחידה שאותה הם רואים היא האמת שלהם. בלתה אין כלום. ההתמסרות שלהם להגשים את חזונם כה מוחלטת שהם שוכחים לעיתים את תפקידם המקורי. ויותר מזה - שוכחים את כוחם האמיתי. ואז מגלים, לצערם, פעם אחר פעם, שהעם לא איתם, שהעם מתעלם מהם במקרה הטוב, ומתעב אותם במקרה הרע. כך היה בישראל 2015. כך היה בברקזיט בבריטניה ביוני האחרון. וכך היה השבוע באמריקה.
השנה האחרונה חשפה לעין כל את צביעות הליברליזם. אלה שזעקות השבר על אובדן הדמוקרטיה בוקעות מגרונם הניחר הם למעשה אויביה הגדולים ביותר. נדמה שהמשפט המכונן, המיוחס לוולטר, אי אז בצרפת של המאה ה־18, "איני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם", התחלף באחרונה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכי דרכו למשפט "איני מסכים למילה מדבריך ואעדיף שתיהרג מאשר שתאמר אותם". כי מישהו פה התבלבל. במקום לספר את האמת כפי שהיא משתקפת במציאות, הם מעדיפים להתרכז בהנחלה כפויה של השקפת עולמם.
•••
בבחירות 2015 בישראל לא היה שום תרחיש שלפיו יצחק הרצוג ירכיב קואליציה. גם אם המחנה הציוני היה מקבל מספר רב יותר של מנדטים מהליכוד, לא היה זה בגלל שגוש השמאל גדל, אלא בגלל פיזור רב יותר של קולות הימין. בכל ניסיון להרכיב ממשלה בראשות הרצוג, כשהסקרים עוד היו לטובתו, לא היה מנוס אלא להושיב את יאיר לפיד עם החרדים, ולחלופין את זהבה גלאון עם אביגדור ליברמן. הפרשנים ידעו את האמת הזאת. כמו ילד שלא מוצא את החלק המתאים בפאזל ומנסה להכניס חלק לא נכון במכות אגרוף, כך הם בנו את הקואליציה של הרצוג. היתה זו הטעיה מכוונת של הציבור ועיוות המציאות לשם הכתבת דעותיהם. אחרי הבחירות חלק מהם גם הודו בזה. הבטיחו לתקן, לחשוב, להרהר. נאדה. מהר מאוד הם חזרו לסורם.
עכשיו הסיפור חוזר על עצמו בארה"ב. אבל המכה שניחתה שם על הסוקרים והפרשנים לא דילגה עלינו. כמו אז, גם היום מצאו את עצמם הפרשנים והמגישים הבכירים מחפשים תירוצים והסברים מדוע זרו חול בעיני הציבור. למה בשבועות האחרונים, עם כל האולפנים הנוצצים על אדמת אמריקה, עם טובי המומחים ובכירי הכתבים, התרחיש הכמעט יחיד שעליו דובר הוא שהילארי קלינטון היא הנשיאה הבאה.
עד הרגע האחרון ההתייחסות לטראמפ היתה לא יותר מקוריוז. תקוותם הסמויה שבסוף בסוף, ברגע האחרון, כשכל אחד נמצא מאחורי הפרגוד, אנשים יתעשתו ולא ייתנו לבדיחה הזאת את הגה ההנהגה של המעצמה הגדולה בעולם, הפכה להנחת העבודה בבואם לסקר את הנעשה שם. כשהתברר ביום שלישי באישון לילה שבהחלט ייתכן שהולכים לצאת מהמשדר המיוחד עם מהפך שלא חלמו עליו, הם אפילו לא ניסו - וגם אם היו מנסים לא היו מצליחים - להסתיר את אכזבתם הצורבת.
נחשפה צביעות הליברליזם. נתניהו לאחר הזכייה בבחירות 2015 // צילום: אי.פי.איי
רק לפני שנה וחצי הביעו ראשי מפלגות השמאל בארץ זעם על ראש הממשלה שלדבריהם פוגע אנושות ביחסים עם ארה"ב כשהוא עומד בתוקף מול אובאמה על הסכם הגרעין עם איראן. זה לא הפריע להם לצאת בתוקף נגד טראמפ ולקרוא לנתניהו לא להיפגש איתו בביקורו בשנה שעברה בניו יורק. 37 חברי כנסת חתמו על מכתב לנתניהו שלא להיפגש עם המועמד לנשיאות על רקע התבטאויותיו כלפי מוסלמים. בין החותמים גדולי מבקריו של נתניהו על "הרס היחסים עם ארה"ב". על המכתב חתמו: מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עמיר פרץ, אחמד טיבי, סתיו שפיר, נחמן שי, איתן כבל, יוסי יונה, מיכל בירן, עליזה לביא, מיקי לוי, תמר זנדברג, עיסאווי פריג', מיקי רוזנטל, עבד אל־חכים חאג' יחיא, יואל חסון, איתן ברושי, טלב אבו עראר, יעל גרמן, זוהיר בהלול, חנין זועבי, מסעוד גנאים, קסניה סבטלובה, עבדאללה אבו מערוף, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי, איציק שמולי, מרב מיכאלי, קארין אלהרר, דב חנין, עאידה תומא־סלימאן, חיים ילין ויעקב פרי. מיותר לציין מה היה קורה ליחסים עם ארה"ב אם נתניהו אכן היה נעתר לבקשתם ומחרים את טראמפ בביקורו.
כי מבחינתם, לנשיא ארה"ב יש רק תפקיד אחד בעולם: למרר את חייו של ראש הממשלה מהימין. לכפות עליו תוכניות מדיניות, לגרום לו לסגת, להקפיא, ללכת לוועידות בינלאומיות הזויות, והעיקר לא לתת לו רגע אחד של שקט. אם אפשר להשמיע עליו ביקורת גלויה בכינון ישיר מהבית הלבן - מה טוב. הימין אולי ניצח בבחירות, אבל למה להם לאפשר לעובדה פעוטה זו להפריע להם לאלץ את הממשלה לפעול על פי דרכם שלהם. אפשר למשוך בחוטים גם מעבר לים. ללכת לאו"ם עם חומרים נגד הממשלה ונגד צה"ל, ללכת לבית הלבן עם חלומות שלום מופרכים וכן הלאה.
במובן הזה בחירתו של טראמפ נותנת לנתניהו שקט, לפחות מצד שמאל של המפה. ההפחדות על קרע ביחסים, בידוד בינלאומי ותוכנית מדינית כפויה יורדות כרגע מסדר היום. אגב גם החשש מפעילות עוינת אחרונה של ברק אובאמה בחודשים האחרונים שנותרו לו בתפקיד, לא נראה סביר בשלב זה. אם קלינטון היתה נבחרת עוד היה אפשר להבין את החשש. היא הרי לא היתה יוצאת נגדו בשום מקרה, והנשיא המכהן היה אדון לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו. אבל כעת עם ניצחונו של טראמפ נראה שהמצב שונה. אובאמה יתקשה ללכת נגד מדיניות מוצהרת של נשיא נבחר.
שביעות רצון מאופקת
אבל כל זה לא אומר שלנתניהו לא מחכה אתגר דווקא מימין. נשיא שנחשב אוהד גדול של ישראל, המתנגד לתוכנית שתי המדינות, שהכריז על העתקת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, הוא בהחלט הזדמנות עבור גורמי הימין בממשלה ומחוצה לה לאותת לנתניהו שנגמרו התירוצים. שאפשר לבנות חופשי בכל מקום. אולי אפילו לספח את מעלה אדומים ויישובים נוספים. אין הרי מי שימחה עכשיו.
מבחינות רבות הלחץ מימין מוצדק. אם יש את ארה"ב, למה שיעניין את ישראל כל השאר. בחירתו של טראמפ היא אכן הזדמנות להתנער מתוכנית שתי המדינות ולפרק אחת ולתמיד את הישות המדינית שהוקמה בשנות התשעים ביהודה ושומרון.
גם להקפאה השקטה ביהודה ושומרון וירושלים אין עוד עניין. בהחלט אפשר להרגיל את הממשל החדש שבנייה ליהודים היא דבר טוב וחיובי ושאין צורך שמחלקת המדינה תוציא גינוי אוטומטי על כל סגירת מרפסת באריאל, שאפשר ואף רצוי לקדם את היחסים העמוקים בין ישראל לארה"ב בלי שיתערבו בעניינינו או שיהפכו את ערביי יו"ש לסיפור המרכזי של המזרח התיכון והשלום העולמי, שעדיף להתרכז עכשיו בבעיות האמיתיות של המזרח התיכון ובעיקר בנעשה בסוריה. הרי רוסיה מושקעת במקום עד צוואר, אין סיבה שאמריקה תזניח את הזירה.
כך גם לגבי הסכם הגרעין. אם הממשל החדש של ארה"ב רוצה לעזור לישראל, חבל שישקיע במאמצי שלום מדומיינים ויחל להערים קשיים על איראן המבקשת להשמידנו.
בלשכת ראש הממשלה הביעו שביעות רצון מאופקת מתוצאות הבחירות. זו תהיה הפעם הראשונה של נתניהו כראש הממשלה כשמולו נשיא אוהד ולא עוין. בעוד טראמפ מכין בחודשים הקרובים את כניסתו לבית הלבן, גם בלשכת נתניהו בירושלים מתכוננים לכך. בשלב הביניים לא מתוכננים שום מהלכים ושום שינוי כיוון. כל עוד אובאמה נשיא, התפיסה היא שהסכנה טרם חלפה. היא אמנם מאיימת פחות, אבל מה שנדרש מבחינת נתניהו כדי לשמור על המצב הזה הוא בעיקר איפוק. בלי הצהרות ובלי הכרזות שאחר כך עוד עשויים להצטער עליהן. אחרי שאובאמה וחבורתו יעזבו את שדרות פנסילבניה 1600 ויפנו את השטח לבאים אחריהם, יהיה אפשר אולי לשנות את קו המחשבה ואופן ההתנהלות מול הבית הלבן ומול מחלקת המדינה.
הקרב המאסף של האליטות
קו דק מקשר בין פרשת הבחירות לנשיאות לבין פרשת אילנה דיין שהפכה לפרשת תגובת לשכת ראש הממשלה. אם רוצים אפשר להעביר את החוט הזה גם לפרשת תאגיד השידור הציבורי.
זו לא רק סמיכות הזמנים שבה התרחשו שלושה אירועים בלתי קשורים לכאורה אלה, אלא זה גם אופי האירועים עצמם. בכל שלושת המקרים נעשה ניסיון ברור לצבוע את הדעות השונות בשחור ולבן, לטובים ולרעים. עד כאן אין כמובן חידוש. אלא שבשלושת המקרים האלה נעשה ניסיון מכוון לטשטש את המניעים שמאחורי החלוקה הזאת. הרי בכל הקרבות האלה נאמר הכל; שהצד החשוך (טראמפ ונתניהו) הופך הכל לקרב אישי, שהוא מנסה להשתלט על השיח ונלחם בתקשורת, מפיץ שנאה, נלחם בנאורות ובקידמה, ובעיקר זורע ייאוש ופחד בסביבתו הקרובה והרחוקה. זאת לעומת הצד המואר, שנר הדמוקרטיה לרגליו, חופש הביטוי בגרונו ושכל מאבקו הוא מלחמת חורמה באלה המבקשים להצעידו שנות דור לאחור.
כל אלה מילים יפות והגדרות נמלצות לחלוקה פשוטה בהרבה: ימין ושמאל. אלא שהשמאל הנמצא במיעוט מתרחק מהגדרות אלה כמו מאש, אחרת תבוסתו מובטחת מראש.
כן, לא רק הבחירות בין קלינטון וטראמפ הן בחירות בין ימין לשמאל. גם סיפור התאגיד מתאפיין בחלוקה בין ימין ושמאל, ואפילו פרשת אילנה דיין והתגובה המפורסמת. עובדה: כמעט כל אלה ששמחו בשצף־קצף על תגובת לשכת ראש הממשלה החריגה באורכה ובחריפותה - פוליטיקאים, עיתונאים, כותבי הפוסטים המובילים ברשתות החברתיות - נמנים עם חוגי השמאל. אלה ששתקו, או ששמחו בסתר ליבם על הלקח שלימדה לשכת נתניהו את העיתונאית בעלת עמדותיה הפוליטיות הידועות, או שהביעו את תמיכתם בתגובה בקול - רובם ככולם מהימין. אז נכון שאפשר לעטוף את זה באלף עטיפות ולספר סיפורים יפים על חופש הביטוי, דמוקרטיה, תפקידו של העיתונאי ועזות המצח של ראש הממשלה, דבר מאלה לא משנה את המציאות כפי שהיא באמת.
כך גם לגבי התאגיד. אמנם, חייבים לציין שבתחילת הדרך מרבית הציבור לא ידע על מה מדובר והתקשה להבין על מה המהומה. גם היום העניין הציבורי בנושא, ביחס הפוך לעניין התקשורתי בנושא, אינו מתחומי העניין המובילים, אם להתבטא בעדינות. אבל אם ננסה בכל זאת לסחוט תשובה, סביר להניח שלאנשי ימין נוגע יותר החשש שהביעו אנשי נתניהו על השתלטות השמאל על התאגיד, ואילו אנשי שמאל יזדהו יותר כנראה עם החשש הכבד לגורלה של התקשורת בארץ נוכח ניסיון ההשתלטות שהם מאמינים שמבצע נתניהו בכל אוחזי המיקרופון ומושכי המקלדת באזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו