שלוש שעות בלי רגע משעמם
"אמריקן האני", בריטניה/ארה"ב 2016
,עודכן
למרות שהוא נמשך קרוב לשלוש שעות ואין לו ממש סיפור, "אמריקן האני", סרט המסע האמריקני (שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן) של הבמאית הבריטית המוערכת אנדראה ארנולד, אינו משעמם לרגע.
במרכז העניינים ניצבת בחורה דרומית קשוחה וקשת יום בשם סטאר (סשה ליין בהופעת הבכורה הקולנועית שלה), שנוטשת את משפחתה הענייה והמפורקת ומצטרפת לחבורה נודדת של אאוטסיידרים צעירים ומוזנחים שחוצה את ארה"ב ברכב מסחרי גדול ומוכרת מינויים חסרי ערך למגזינים.
את הכנופיה השמחה מנהיגה קריסטל (ריילי קיאו, נכדתו של אלביס), אשת עסקים סליזית, סקסית וחסרת אמפתיה שמתהדרת בביקיני בצבעי דגל הקונפדרציה. מי שעוזר לה הוא הבוי־טוי שלה ג'ייק (שיה לה באף, בהופעה לא מעצבנת לשם שינוי), רומנטיקן פרוע שאוהב לרקוד לצלילי ריהאנה ולעשות סצנות.
ג'ייק הוא גם זה שמגייס את סטאר לצוות ומלמד אותה את כל הטריקים, וכפי שאפשר לצפות, עד מהרה השניים מגלים שהם די מחבבים זה את זה. מובן שקריסטל לא קופצת באוויר מרוב שמחה כשהיא מגלה את זה.
סביב המסגרת העלילתית הרופפת הזו ארנולד טווה מארג אפיזודי מהפנט ומרתק שחומרי הגלם שלו הם מרחבים עצומים, פרצופים מחוספסים, מוטלים מצ'וקמקים ומוסיקה מצוינת. "אמריקן האני" אולי שואב השראה מסרטים כמו "ספרינג ברייקרס" ו"איידהו שלי", וגם יש בו לא מעט אלמנטים שמזכירים את סרטיו המציצניים של הבמאי הפרובוקטיבי לארי קלארק
("Kids", "Bully"), אבל בניגוד למקורות ההשראה שלו, סרטה של ארנולד מנווט את עצמו באיטיות ובבטחה אל עבר מחוזות אופטימיים יותר ואלימים פחות, ובהחלט עושה רושם שהוא יותר בעניין של לחגוג את החיים מאשר להוכיח עד כמה הם מחורבנים. לא רק שזה קצת מפתיע, זה גם מאוד מרענן.
נכון, מבחינה דרמטית "אמריקן האני" אינו נושא בשורה של ממש, אבל אין ספק שהוא מיטיב לשקף את החיים בדרכים, ואין ספק שהוא מצליח ללכוד את הדבר הכה חמקמק הזה שנקרא "רוח נעורים". תחושת החופש מנשבת מבעד לכל פריים שלו, והחבר'ה חסרי הניסיון שארנולד ליהקה מתגלים כבני לוויה מושלמים למסע. בסופו של דבר, "אמריקן האני" הוא לא ממש "סרט", הוא חוויה.
