לא עומדת בציפיות

תהום עצומה פעורה בין הציפיות מ"Joanne", האלבום החמישי והחדש של ליידי גאגא, לבין מה שעולה ממנו. על הנייר, היתה כאן הבטחה להתפוצצות צבעונית ומרהיבה של כישרונות מוסיקליים, כזו שמדלגת בחינניות מופלאה מעל הגדרות ז'אנריות ונושאת בשורה חדשה. לצד גאגא הטווסית והאקסטרווגנטית, עבדו על האלבום גם המפיק מכתיב הטרנדים מארק רונסון, ג'וש הומי מ"Queens Of The Stone Age" וקווין פרקר, מנהיג וסולן Tame Impala, אחת הלהקות המסקרנות והטובות של השנים האחרונות.

ההרכב הזה, מחוזק בשמות כמו בלאדפופ ורדוואן, כנראה היה כבד מדי עבור השלד שאמור היה לסחוב אותו, ולכן גרם לאלבום לנוע בתנועה רגרסיבית במקום ללכת קדימה ולפרוץ נתיב חדש. רובו המוחץ נשמע כמו שירים ישנים שזכו לעיבוד שמנסה להיות עדכני, אבל נותר שמרני ואפרפר. אין בו את תחושת ה"גדול מהחיים" שמלווה אלבומי פופ גדולים, וההפוך על הפוך שהקרוס אובר הזה מנסה לעשות מכביד עליו ולא מנומק.

"Joanne" הוא לא אלבום פופ במובן שאליו התרגלנו בשנים האחרונות. אין פה ג'וקרים שהונדסו לשלוט במצעדים (ולראיה, האלבום מתקשה להציג הישגי מכירות מכובדים במדינות הגדולות), אין פה התמסרות של גאגא לחזון שהביא איתו המפיק (ועולה השאלה: האם זה קורה בגלל היעדר חזון הפקתי או בשל העובדה שגאגא לא מסוגלת להתמסר כמו שהתמסרה מיילי סיירוס להפקה הנהדרת של וויין קוין באלבומה האחרון?) וודאי שאין פה משהו שמרגיש גדול מהחיים כמו באלבומה "Born This Way" מ־2011. גאגא, והחבורה שיצרה איתה ולצידה, מגישים אלבום שנע בין סופט רוק לקאנטרי, עם עיטורים דהויים של פופ ודאנס. בראיון שהקדים את יציאת האלבום אמרה גאגא שהאלבום החדש שלה יפתיע את הקהל. במובן הזה היא בהחלט מקיימת.

אבל האלבום החמישי של גאגא, לא מעודכן ומבולגן ככל שיהיה, מצליח עדיין לא להיות פלופ. הוא מצליח כי בחזית ניצבת ההגשה התיאטרלית והמאוד בטוחה של גאגא, שנושאת עליה שירים שהם טובים בהרבה מאלה שמילאו את "Artpop" שיצא ב־2013, ואולי מחזקים את ההנחה שגאגא רוצה להגיד "אני כבר בת 30. התבגרתי, התעמקתי וככה זה נשמע".

ההנחה הזו מושלכת מהחלון כשנזכרים שאי שם ב־1989, כשהיא בשיאה הגריאטרי של שנתה ה־31, שיחררה מדונה את "Like A Prayer" ורשמה פרק סנסציוני בדברי הימים של הפופ. אולי שווה לחכות עוד שנה, או קצת יותר, עד שגאגא, שחגגה השנה יומולדת 30, תתרגל לעשור החדש בחייה ותחזור להיות עמוד האש החדשני והמסחרר שמוביל את המחנה.