בתוך הראש שלכם

מדוע אנחנו נוטים להתחתן עם בני זוג ששמם מתחיל באות שבה מתחיל שמנו? כשאני כועסת על עצמי, מי, בעצם, כועס על מי? מדוע דמות אדם שראינו בחטף מושכת אותנו יותר מאשר אדם שהתבוננו בו היטב? האם יש בני אדם שמועדים גנטית לבגוד בבני או בבנות זוגם? לכל התהיות הללו, מעניינות ככל שיהיו, יש, מתברר, גם תשובה מדעית.

מה שמשונה עוד יותר הוא שהתשובות לשאלות הללו מעניינות לא פחות מהשאלות. מי שאחראי לכך הוא פרופ' דייוויד איגלמן, ראש המעבדה לחקר המוח בביילור קולג' שביוסטון, טקסס, יזם, מרצה, סופר מצליח ופעיל חברתי, שלקח על עצמו את המשימה הסבוכה לשלוף את מדעי המוח מתוך המעבדות המסוגרות וכתבי העת המקצועיים, ולהנגישם לקהל הרחב. 

אחד התוצרים הבולטים של משימה זו הוא "אינקוגניטו - החיים הסודיים של המוח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), ששהה חודשיים ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", עובד לסידרת טלוויזיה מצליחה בשם "המוח" ובאיחור לא אלגנטי אך מבורך, ובתרגום משובח ומוקפד של עמנואל לוטם, נוחת גם אצלנו.

"אינקוגניטו" כשמו כן הוא - אף על פי שמדובר במסמך עמוס בפרטים, סיפורים, טיעונים ותגליות, בסופו של דבר משימתו הבסיסית היא דווקא להנכיח לנו את הזרות שלנו מההתרחשות המסתורית בתוך ראשנו - עד כמה הפעולות הפשוטות ביותר שנעשה הן בדיוק אלה שרובוטים משוכללים יתקשו לחקות; עד כמה התודעה היא השחקן הקטן ביותר בפעילות המוח; האחרונה שנחשפת למידע, אבל לוקחת את כל הקרדיט לעצמה. 

"אנחנו נוטים מן הסתם להתייחס למציאות שלנו כמובנת מאליה, כי אנחנו פותחים את העיניים והעולם פשוט שם. אבל אנחנו לא מתארים לעצמנו כמה אנרגיה מושקעת בהבניית המציאות הזו", אומר איגלמן בשיחה עימו. "רק כאשר אנשים לוקים במחלה שמשפיעה על המוח הם לפתע מזהים, כל אחד בדרכו, את הסדקים באותה מציאות שבנו במאמץ רב כל כך". 

מדוע היה חשוב לך להנגיש נושא אקסקלוסיבי וסבוך כמו מדעי המוח?

"מה שמלווה אותי מהרגע שהתחלתי לעסוק בתחום היא ההרגשה שהתופעות שסביבנו כל כך מדהימות, דברים שלא ייאמנו; והן חשובות ורלוונטיות לאופן שבו אנחנו חיים ומתנהלים. מה שהדהים אותי עוד יותר הוא שאנשים לא נחשפים למידע הזה: מה מרכיב את המציאות היומיומית שלנו; כיצד אנחנו מקבלים החלטות ואפילו האופן שבו המערכת המשפטית שלנו עובדת. ואז הבנתי שאני רוצה לכתוב על זה". 

מאותה נקודה של אי־ידיעה מוביל איגלמן את הקורא בכתיבה חיננית, חכמה ובוטחת - בשבילים המתפצלים של החומר המורכב ביותר שהתגלה ביקום. הוא נע מההתנסויות החושיות שלנו, דרך תפיסת הזמן המשתנה, החוויות והמחשבות המוגבלות לחלוטין על ידי הביולוגיה, ומלחמת ההישרדות שלנו - ועד לבעיות שמתגלות דווקא ככל שהטכנולוגיות מאפשרות לנו לרדת לעומקו של המוח, בתחום המשפטי, התרבותי והחברתי. 

איגלמן בחר להמחיש ולתבל את ההסברים הבהירים לפעולתו של המוח לא רק בניסויים מרתקים, אלא גם בתרגילים מעשיים (את חלקם אפשר לבצע בקלות תוך כדי קריאה), אנקדוטות היסטוריות, רפרנסים ספרותיים, דיונים פילוסופיים, אזכורים מתוך התרבות הפופולרית ולא מעט טראש מהנה בדמות אורחים לא צפויים במגרש המדעי, החל מסרטים כגון "מוות אכזרי 2" ועד פליטת הפה האנטישמית של מל גיבסון על אודות אחריותם של היהודים לכל המלחמות בעולם.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, וכתבתי אותו במשך כמה שנים, עשיתי שימוש בהרבה סיפורים שנתקלתי בהם לאורך החיים ושמרתי באיזו פינה בזווית המוח, מתוך מחשבה שזו דרך כל כך שימושית לספר סיפור", מסביר איגלמן. "בשדה שלי יש הרבה תקשורת, אך בין מדעני מוח בלבד. פירסמתי יותר מ־100 מאמרים במגוון כתבי עת אקדמיים, אבל למען האמת, אף אחד לא קורא את זה. רציתי לכתוב משהו שכל אחד יוכל לקרוא וגם להפיק ממנו תובנה על החיים האישיים שלו".

 

מניפולציות בזמן

אחד הנושאים שמעסיקים באופן תדיר את המעבדה של איגלמן הוא תפיסת הזמן, שגם היא, כמובן, הבניה של המוח. "הביטי לתוך עינייך בראי, והסיטי את המיקוד מצד אחד לשני בכך שתביטי בעין ימין ואז בעין שמאל וחוזר חלילה", מבקש איגלמן.

"העיניים זקוקות לכמה עשרות מילי־שניות כדי לזוז מצד לצד, אבל את לא רואה אותן זזות כלל - כי גם משך האירוע הוא דבר שקל לעוות, ממש כפי שאם נביט בשעון הקיר - מחוג השניות לפתע ייראה כאילו הוא קופא במקומו קצת יותר לפני שימשיך לנוע בקצב הרגיל שלו. הזמן הוא הבניה נפשית, ועל כן קל לבצע עליו מניפולציות". 

הניסוי הזה מזכיר לי את אחת הטענות הבולטות בספר, שלפיה המוח הוא למעשה מה שאתה מכנה "צוות של יריבים" - סיעות שונות המתחרות זו בזו על שליטה, באופן המזכיר דמוקרטיה ייצוגית. מה הוביל אותך לרעיון?

"כשלמדתי מדעי המוח, חשבתי לעצמי כמה מוזר שהמוח מושקע בכל כך הרבה תחומים שונים. חלק אחראי על ההתנסויות המוחשיות, חלק על ההקשר החברתי ועוד ועוד. הרעיון של תת־סוכנים שמרכיבים את המוח האנושי כבר נוסח על ידי מדענים, ואני הוספתי את הגורם התחרותי ביניהם.

"הגמישות האינטלקטואלית שבנו מאפשרת לנו לנהל את הארגון המסועף הזה, שהוא מוחנו, בניגוד לחיות, שאותן אפשר להציב בקונפליקט בלתי פתיר: אם נניח ביצה אדומה בקן של שחף כספי, הדוגרת תצא מדעתה: היא תנסה לדגור עליה ולתקוף אותה בעת ובעונה אחת. אנשים לא נוטים להיתקע כמו השחף - המוח הוא מעין מנכ"ל שמנהל את כל אותם קונפליקטים שמציפים את המערכת". 

מפתיע, אבל הכיוון הראשוני של איגלמן היה דווקא ספרות; זה המקצוע שבו בחר כחוג ראשי בקולג'. "בסמסטר האחרון של השנה האחרונה נחשפתי במקרה למדעי המוח, וכשהלכתי לספרייה גיליתי שיש שם רק שישה ספרים על הנושא. קראתי את כולם ונפתח לי הראש. במובן מסוים המקצוע הזה בחר אותי". איגלמן לא זנח את הספרות: ספר הפרוזה שלו "Sum" תורגם ל־29 שפות ואף עובד לאופרה שהוצגה בבתי האופרה בסידני ובלונדון. איש אשכולות כבר אמרנו?

הקשר של איגלמן לספרות לא נגדע גם כשהוא נכנס למעבדה. לטענתו, בדיית סיפורים היא חלק מרכזי בפעולת המוח ומרכיב הכרחי בהישרדות האנושית. "אנחנו מהונדסים לקחת את מה שאנחנו רואים לנגד עינינו ולטעת בכך משמעות, לטעת היגיון בתוך רצף הזמן: X גרם ל־Y ולכן Z קשור ל־C, ומה משתמע מכך.

"אנחנו מחפשים תבניות, גם אם הנתונים חסרי משמעות. אנחנו טועים לא פעם, אך כשעושים את זה מספיק פעמים הדבר מאפשר צמצום תעלומות ויצירת תוכניות מהירות ויעילות במעגלים העצביים, זה מה שדוחף אותנו קדימה. המוח עובד שעות נוספות כדי להשליט תבנית הגיונית על חיי היומיום שלנו, אך זה בסופו של דבר מה שהביא אותנו לירח ומה שמביא אותנו לפענח את עצמנו עד לרמה המולקולרית".

 

לרוקן את בתי הכלא

"אינקוגניטו", מרתק ככל שיהיה, מתייחד בכך שמדובר בספר בעל אג'נדה חברתית מובהקת. הפרק המרכזי שבו נוגע בשאלות ה"אשמות": כאשר אדם מבצע פשע כלשהו, האם הדבר נובע מבחירתו החופשית או שמא משינוי במאזן הכימי של המוח? האם אפשר להפריד את התנהגותו של אדם מהביולוגיה שלו? ואם כך, כיצד תובנה זו עשויה להשפיע על מערכת הענישה? 

המחשבות על הנושא, מספר איגלמן, קיננו בו עוד מילדות. "אבי הוא פסיכיאטר פורנזי שהתעסק בתיקים פליליים. לאורך שנות ילדותי הייתי מקשיב לו ועוקב אחריו מתמודד עם התיקים האלה. זכור לי שהוא אמר לי פעם - שאין לי אפשרות להעמיד את עצמי בנעליו של האחר".

איגלמן המתבגר התנגד לכך. "כילד חשבתי שכולם אותו הדבר, עד שנוכחתי כמדען שזה אכן נכון - אנחנו מנסים כל הזמן להעמיד את עצמנו בנעליו של האחר, אבל לעולם לא נוכל לעשות זאת עד הסוף, כי ההבדלים בינינו גדולים מדי. היסטוריה שלמה של התנסויות ורשמים. כמדען נוכחתי לדעת שגם מוחותיהם של בני האדם שונים בתכלית זה מזה, ולא רק בהשפעת הגנטיקה".

כולנו מכירים את המחקרים, שלפיהם חשיפה לסמים ולרעלנים שונים משנה את מבנה המוח, או את העובדה שחשיפה לצבעים המכילים אפילו מידה נמוכה של עופרת עלולה להפוך ילדים לתוקפניים יותר. איגלמן מציג עובדה מפתיעה שלפיה אם אתם נושאים קבוצה מסוימת של גנים, הסיכויים שלכם לבצע פשע אלים עולה ב־882%: פי 10 סיכוי לבצע רצח, פי 44 לבצע תקיפה מינית, פי 8 לבצע שוד מזוין. אם כך, האם איגלמן מציע לפטור אנשים מסוימים מעונש?

"זו לחלוטין לא הכוונה", הוא משיב. "אבל אני בהחלט שואף למדיניות חברתית מותאמת אישית. כפי שהיום מדברים על חינוך שמותאם אישית, לאור ההבנה שילדים כל כך שונים זה מזה, כך מדיניות משפט, כליאה וטיפול שמותאמת לאינדיבידואל תועיל לכל הצדדים המעורבים". 

הבעיה בוערת במיוחד כשמדברים על ארה"ב המחזיקה ב־2.5 מיליון כלואים, המספר הגבוה בעולם. "בארה"ב כיום יש הרבה יותר חולי נפש מאחורי סורג ובריח מאשר בבתי חולים לחולי נפש; פשוט דוחפים אותם לכלא עם כל השאר". איגלמן מכוון לתהליך שנקרא Deinstitutionalization - קרי הפחתת מספר המטופלים בבתי חולים לחולי נפש, או את משך שהותם בבתי החולים - לטובת מרכזי שירות קהילתיים, תהליך שמתחולל בשנים האחרונות ולא בארה"ב בלבד, אך שם ניכרים ביתר שאת גם השלכותיו השליליות.

"יוצא שמערכת הכליאה שלנו היא למעשה גם המערכת לבריאות הנפש וזו בושה וחרפה", אומר איגלמן. "הרי אי אפשר להשליך מישהו עם סכיזופרניה לכלא ולחשוב שכך תיפתר הבעיה". 

איגלמן פעיל בנושא כתשע שנים: הוא מרצה בפני שופטים, סוהרים ועורכי דין, ולאחרונה אף ייסד ארגון ללא מטרת רווח בשם "The Center for Science and Low" שחותר למערכת משפט מרחיקת ראות, שלא רואה את הישיבה בכלא כפתרון יחיד, ובמקביל תסתמך על תובנות ביולוגיות לצורך שיקום שיותאם לכל מקרה לגופו. "מערכת שתתפוס את ההתנהגויות הפליליות כפי שאנחנו מבינים בעיות רפואיות אחרות כמו סכיזופרניה ודיכאון, שבימינו מתירות בקשת עזרה וקבלתה". 

יש לא מעט גופים חזקים בארה"ב עם אינטרס להתנגד לרעיון שאתה מקדם.

"זה נכון. מהצד הפוליטי הימני של המפה נמצאת תעשיית בתי הכלא הפרטיים אשר לה לובי עצום בוושינגטון וכוח פוליטי רב, ומהצד השמאלי איגוד הסוהרים, חזק ועצום גם הוא, ושני הצדדים האלה משקיעים הרבה כסף ואנרגיה כדי שעוד ועוד אנשים יישבו בכלא. מרבית הציבור לא מספיק מתעניין, יש את המחשבה הנאיבית שאנחנו, החבר'ה הטובים, לא בכלא, ויש את הפושעים, הרעים, שהם בפנים - אך למעשה מדובר בספקטרום שלם. למרות כל זאת, בשורה התחתונה אני אופטימי".

•  •  •

איגלמן (45) עסוק כל כך שהעוזר שלו נדרש לשמיניות באוויר לשם תיאום שיחת הסקייפ בינינו. עם זאת, הוא אדם נינוח ונעים, שמייתר את הרשמיות בן־רגע כשהוא פותח את השיחה באכילה נמרצת של קערת קורנפלקס, ומרגיש בנוח להרהר או לצחוק בקול רם. 

מלבד כתיבת ספרים, ניהול המעבדה והמסע לשינוי מדיניות הענישה בארה"ב, איגלמן גם ייסד שלוש חברות סטארט־אפ: "BrainCheck" המאפשרת לזהות אירועים מוחיים כגון זעזוע מוח או דמנציה; "NeoSensory", חברה המייצרת וסט ובו ויברציות שיאפשרו לאדם חירש להבין שיחה מהקצה השני של החדר; ו"Software Play", המבוססת על פעילותו לפיתוח טכנולוגיה לשם שינוי מערכת הענישה והכליאה. לאיגלמן שני ילדים, ארי (4) ואביבה (1), ולפני שלושה חודשים עקר עם משפחתו לסן פרנסיסקו לשם עבודה כמרצה באוניברסיטת סטנפורד.

עם צאת "אינקוגניטו" בארה"ב פורסם דיוקן מקיף ומחמיא של איגלמן ב"ניו יורקר". גם הרצאת טד בכיכובו משכה מספר מכובד של צפיות. הגם שהוא חיית במה, איגלמן הודף בחן את ההתייחסות אליו כמדען־סלב. "אין לזה שום השפעה על עבודתי והיומיום שלי", הוא אומר.

"אם כבר, זה מועיל, כי בגלל זה אנשים פונים אלי ומספרים לי סיפורים מאוד מוזרים שקשורים במוח שלהם. פונים אלי או כותבים לי ומספרים לי סיפורים מדהימים ממש, אני מקבל המון מכתבים מאסירים בכלא. לא הייתי מגיע למידע הזה אם הם לא היו נתקלים בשם שלי איכשהו". 

היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"הדבר שהכי נהניתי ממנו בשנתיים האחרונות הוא לקחת רעיונות שנבטו במעבדה שלי - ולהפיק מהם משהו מחוצה לה. אקדמיה היא דבר נפלא וביליתי בה את כל חיי הבוגרים, אבל אין בה בהכרח את הלחץ לבנות דבר־מה משנה חיים. לזה אני נמשך כרגע". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו