יואן מקגרגור, במאי

גם במאי מנוסה היה חושב פעמיים לפני שהיה מסכים לעבד את "פסטורליה אמריקנית", ספרו המופתי, המהולל וזוכה פרס הפוליצר של פיליפ רות' מ־1998, למסך הגדול. אבל משום מה, השחקן הסקוטי יואן מקגרגור החליט שזה בדיוק הפרויקט המתאים עבורו כסרט ביכורים.

"לוהקתי לתפקיד הראשי בסרט כבר לפני ארבע־חמש שנים", מספר מקגרגור במהלך מפגש עם עיתונאים בפסטיבל הקולנוע של ציריך, "לאחר שכמה במאים באו והלכו, ונראה שהסרט לא יקרה - החלטתי להציע את עצמי. בעיקר כי מאוד רציתי לגלם את התפקיד הזה, אבל גם כי כבר 15 שנה אני ממתין להזדמנות הנכונה לביים. לשמחתי, המפיקים הסכימו".

לא חששת מגודל האתגר? ספריו של רות' נחשבים לקשים מאוד לעיבוד.

"היו חששות, אבל לא אמרתי לעצמי 'או מיי גוד! איך אני אעשה את זה?' ולא ניגשתי למשימה בצורה מפוחדת. זה סיפור מאוד מורכב, אבל אני אוהב לעשות סרטים כאלה כשחקן ואני אוהב לראות סרטים כאלה כצופה. תסריטים מהסוג הזה ותפקידים מהסוג הזה הפכו למצרך מאוד נדיר בשנים האחרונות. אולי עכשיו, כשהסרט גמור ועומד לצאת, אני יכול להתחיל לפחד".

"פסטורליה אמריקנית" הוא דרמה תקופתית טרגית ושאפתנית, המביאה את סיפורו של סימור "השבדי" לבוב - גבר אמריקני־יהודי נערץ ובעל חיים מושלמים לכאורה, שעולמו קורס עליו לאחר שבתו המתבגרת והמרדנית, שמושפעת מקולות המחאה האנרכיסטיים והאלימים של שנות ה־60, מניחה פצצה בסניף הדואר המקומי והופכת לטרוריסטית מבוקשת. את אשתו של ה"שבדי", מלכת יופי לא יהודייה, מגלמת ג'ניפר קונלי ואת בתו הבעייתית (בגרסתה הבוגרת) מגלמת דקוטה פאנינג.

"זהו התפקיד היהודי הראשון שלי", אומר מקגרגור בחיוך, "אני אמנם לא יהודי, אבל אשתי יהודייה וארבע הבנות שלי יהודיות - עשינו בת־מצוות והכל - והיהדות היא חלק רציני ומרכזי בחיים שלי. היו לנו הרבה שיחות מרתקות סביב השולחן בערבי שישי, ובמובן הזה מאוד נמשכתי לסיפור של 'השבדי'. הוא משאיר את הדת ואת השורשים היהודיים שלו מאחור ומנסה להיטמע באמריקה הלבנה והרפובליקנית. רות' שואל אם זה בכלל אפשרי".

לא חשבת ללהק מישהו אחר לתפקיד של "השבדי" ולהתרכז במשימת הבימוי?

"לא הרגשתי צורך לעשות את זה. להפך, זה הרגיש כמו משימה אחת משולבת ומאוד טבעית. הכל היה חלק מליצור את הגירסה שלי לסיפור של רות'. לא התבקשתי ללהק אף אחד אחר. לא חשבתי על זה לרגע, ואני לא מצטער על זה".

עבדת עם שורה ארוכה של במאים מצוינים לאורך הקריירה. הרמת טלפון למישהו מהם כדי להתייעץ לפני שהתחלת בצילומים?

"בטח. דיברתי עם הרבה במאים שאני אוהב ומעריך, ודיברתי גם עם שחקנים שיצא להם לביים את עצמם. אין דרך אחת לביים. ביימתי כמו שאני אוהב שמביימים אותי. אני מאמין בעבודה משותפת, אולי כי אני מגיע במקור מהתיאטרון. לדעתי, הבמאים הגדולים באמת הם כמו מנצחים של תזמורת. הם מוציאים את המקסימום מכל המשתתפים ומנצלים את הכישרון שהתקבץ סביבם".

הביקורת קיבלה את "פסטורליה אמריקנית" בפנים חמוצות כאשר הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון, אך מקגרגור יכול להתנחם בכך שלפחות רות' אהב את התוצאה. "לא ידעתי שהוא עומד לצפות בסרט", אומר מקגרגור, "אבל כששמעתי שהוא צפה בסרט ונתן את חותמת האישור שלו - חשתי הקלה גדולה. כנראה לא הייתי מודע לכמה שהייתי לחוץ מהעניין".

בעוד כמה חודשים יעלה לאקרנים "טריינספוטינג 2", סרט ההמשך המצופה ללהיט הענק שהפך אותך לכוכב. איך היה להיות על הסט עם כל החבורה הישנה 20 שנה אחרי שעשיתם את הסרט המקורי?

"ממש טוב. היה מאוד מיוחד לפגוש את כולם שוב, אבל היה אקסטרה מיוחד להיות על הסט שוב עם הבמאי דני בויל. מאוד התגעגעתי לעבודה איתו, ואני מצטער על כל השנים שלא עבדנו יחד. שלושת הסרטים שעשינו יחד - 'חברים לרצח', 'טריינספוטינג' ו'חיים לא רגילים' - הגדירו אותי כשחקן".