כפיים: הקאמבק של טיפקס מחדש וכיפי
למרות החשש, הלהקה של קובי אוז הוציאה אלבום מצוין, אותנטי, שמצליח לבקר מבלי להתריס, ועושה שמח בלי ליפול לקלישאות • אז מי הפרובנציאל?
אני חייב להודות - חיכיתי לזה הרבה זמן, המון זמן, משהו כמו עשור. ואני מוכרח להוסיף, היה בי חשש. חשש קטן, ממש מיניאטורי, אפילו מולקולארי, אבל עדיין היה. חשש שקיים בגלל האהבה שיש לי ללהקה הזו, טיפקס, וליוצר הזה, קובי אוז. חשש כזה מעצבן שאומר שכשהם יוציאו עוד אלבום, אולי הפעם, בטעות, אני לא אוהב אותו. שהוא יישמע לי מתיימר או ממוסחר או סתם לא משהו. כמה שמחתי כשהמניאק הקטן התבדה.
עבודת כפיים הוא אלבום מצוין. הוא טיפקס כמו שהיא יודעת, נוגעת בעבר, מחוברת להווה ועדיין מחדשת. היכולת המופלאה הזו לבקר מבלי להתריס, לגעת בלי ליפול לקלישאות, והכל מוגש בצורה "טיפקסית" אותנטית ובמוזיקליות שפשוט כיף לשמוע.
התכונות האלה מורגשות כבר מהרגע הראשון, ברצועה הראשונה, "ימשורר". מתחת ללחן "טיפקסי" מסורתי ועיבוד חדשני יושב טקסט חכם שמעלה בחיוך שאלה חשובה על המוסיקה בכלל ועל המוסיקה הישראלית בפרט – מי מוביל את מי? הקהל את היוצר או היוצר את הקהל?
או למשל ב "צמד איילות" שפורט את כל חוליי החברה שלנו בצורה בוטה ונוקבת, אך עדיין אי אפשר שלא לחייך ולזוז איתו, וכשאוז שר "ים תיכוני עם כוס של מחיה" אתה מוצא את עצמך מרים את היד כאילו גם אתה מחזיק כוס בתנועת לחיים תוך כדי ריקוד.
אוז ,שכתב את כל הטקסטים באלבום פרט ל "ילד של העולם", שכתב סמי שלום שטרית, מצייר תמונה של המציאות שלנו כמו שהוא רואה ומבין אותה, עם כל הגוונים והסתירות שקיימות בה, כמו בכולנו בעצם.
השירים מתכתבים ומתווכחים אחד עם השני ומעלים צדדים שונים בשאלות רבות שנוגעות לכולנו. "ימשורר " ו-"מי הפרובינציאל?", שמתעסקים במוזיקה הישראלית, מי מוביל אותה, לאן היא הולכת, מה האידיאל ומי האורגינל. "צמד איילות", "עבודת כפיים", "לא היה לנו כלום" ו "מר אלבז" שעוסקים בערכים של עבר והווה בחברה, "שלכת" המצוין מול "לילה לילה טוב" המתוק שדנים בסוגי האהבה שלנו, ובאמצע כל השאלות האלה נמצא ביצוע חדש ומצוין לשיר "מה איתי" (אריק איינשטיין, ג'וזי כ"ץ, שמוליק קראוס, שלום חנוך ויענקל'ה רוטבליט) שכאילו שואל – איפה אני בתוך כל הבלאגן הזה?
בקיצור, הטקסטים חדים וטובים, ללא מילה מיותרת, כולל זה שאוז לא כתב, אך עדיין מרגיש כמו טיפקס. המוסיקה מצוינת - מזכירה עבר ומחדשת באותה נשימה, ודניאל קריאף עם הקול החודר ומלטף לסירוגין מוסיפה נפח ונופך נפלאים. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להקשיב, ליהנות ולומר להם תודה. כפיים!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו