בין נאציזם לקומוניזם

הונגריה תציין בסוף השבוע את יום השנה ה־60 למרד 1956 המפורסם, נגד השליטה הסובייטית. המרד, שנמשך שלושה שבועות לפני שנמחץ על ידי הטנקים של הצבא האדום, היה העימות הצבאי המשמעותי הראשון על אדמת אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. האירועים הידהדו בעולם כסדק הראשון בגוש הסובייטי. מבחינה פנימית הונגרית, הסיפור הפוליטי היה מסובך ונשאר כך עד היום, כיוון שמי שהובילו את המרד בקומוניסטים ממוסקבה היו בעיקר קומוניסטים הונגרים אידיאליסטים. האחרונים הפכו בהונגריה המודרנית לגיבורים מיתולוגיים של הימין, ואפילו של הימין הקיצוני. 

עבור היהודים, המרד פרץ 11 שנים ו־4 חודשים לאחד תום השואה - שהתבצעה בהונגריה בעיקר על ידי מקומיים. הקהילה היהודית היתה עדיין חרדה מאוד מאפשרות של התגברות לאומנות הונגרית. עבור יהודים, שבריה"מ הצילה את חייהם מידי היטלר ומשתפי הפעולה שלו, המרד ההונגרי יצר בעיית נאמנות. עבור אנטישמים, העובדה שכמה מהמנהיגים הקומוניסטים היו יהודים - נתנה דלק מחודש לשנאה. 

60 שנים אחר כך שוחחנו עם היהודים שהיו שם. הם מתארים טרגדיה של דור כלוא - בין נאציזם לקומוניזם.

 

"התעוררנו לרעש הטנקים"

 אווה פהידי לא היתה זקוקה למרד של 1956 כדי להבין שהחיים הם לא פעם שקר אידיאולוגי. היא היתה בת 11 ב־1936, כשאביה לקח את כל המשפחה לכנסייה כדי להתנצר. האב חשב ששינוי הדת יחלץ אותם מהקשיים שהיו צפויים ליהודים במדינה שכבר העבירה חקיקה אנטישמית נרחבת. 

זה נגמר כעבור שמונה שנים בקרון בקר ברכבת לאושוויץ, עם 14 אלף מיהודי דברצן. שתי דודות של פהידי שרדו את המלחמה - אבל אחת מהן, רופאה, התאבדה כעבור שנתיים. היא לא יכלה לשאת את הזיכרונות. 

פהידי היא אדם בלתי מנוצח - חיה חיים מאושרים עם קלפים גרועים. היא שרדה את השואה, לא הביאה ילדים לעולם אבל לאחר שאימצה את בת־חברתה שמתה בצעירותה - יש לה היום נכדים ונינים. אם דור שלם בהונגריה נידון לחוסר ההזדמנויות של הקומוניזם - פהידי ידעה הצלחה במסחר בינלאומי. חלומות הפסנתרנות והבימה שאבדו עם ילדותה? בגיל 91 היא הפיקה ומופיעה עם רקדנית צעירה - במופע על חייה שכבר זכה להצלחה בבודפשט ובגרמניה. בסלון ביתה היא עדיין מתאמנת בכפיפות בטן על כדור ה"פיטבול" - ריקוד מקצועי הוא עניין תובעני. 

"המפלגה תמיד היתה צריכה אויבים". אווה פהידי // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

״כולם יגידו לך שהם היו קומוניסטים מתוך כפייה; אני הייתי קומוניסטית מתוך הכרה", היא אומרת, "חזרתי מהמחנה, הקומוניסטים הביסו את הנאצים ובזכותם היינו בחיים. בעלה של דודתי, שהיה רופא יהודי שגדל במשפחה ענייה מאוד, השפיע עלי. קראתי את 'הקפיטל' והכל״. 

אבל ב־1956 היא כבר היתה מפוכחת זמן מה. ״בעלי הראשון היה קומוניסט בהכרה, ששרד את מחנות העבודה הנאציים. הוא היה נאמן לחלוטין, אבל המפלגה תמיד היתה צריכה אויבים. ואחרי שסיימו עם האויבים האמיתיים חיפשו להם אויבים מדומים - האשימו אותו בבורגנות כי היה יהודי. אני מתביישת לומר - כל כך נאמנה הייתי, שגם אני חשדתי בו כשהואשם״. 

הבעל נכלא ותקופה ארוכה פהידי לא ידעה היכן הוא, עד ששוחרר עם מותו של סטלין ב־1953. היא עצמה נזרקה מעבודתה, וכשהיתה בת 30 נאלצה לעבוד כפועלת בניין. 

היא זוכרת את יום המרד. ״היה יום יפה והכל היו מאושרים; פתאום היה חופש״, היא אומרת וצליל אירוניה בפיה. ואז היא מוסיפה: ״ותוך כמה ימים זה שוב היה בסדר להגיד ׳יהודי מלוכלך׳ במקום העבודה״. היא גם זוכרת את יום הפלישה: ״התעוררנו לרעש הטנקים הרוסיים ואנשים הבינו שהכל נגמר״.

ואז הגיעו המשפטים שאחרי. היא כועסת שבין שופטי הדם היו יהודים, שהורו על הוצאות להורג של קטינים. זו טענה שלא הכל מכירים כנכונה.

פהידי אומרת שרק בשנים האחרונות החלה לאבד את האופטימיות שטבועה בה. היא מאמינה שדבר דומה לשואה יכול לחזור. אולי ליהודים, אולי למישהו אחר. ״השנאה עצומה בכל מקום. לפעמים נדמה לי שמלחמת העולם לא פסקה ליום אחד״.

 

"אמא חיכתה שאבא יחזור"

גיורג שנדור אינו אוהב את ארצו הונגריה. ״חקיקה אנטישמית היתה כאן לפני היטלר״, הוא אומר. הוא מדבר איתנו בחיבה אין קץ על ישראל, שבה ביקר כמה פעמים מאז הסתיים השלטון הקומוניסטי. חלק ממשפחתו עלה לארץ כבר בשנות ה־20. ״ישראל תמיד משתנה ומתפתחת״, הוא אומר לנו בדירתו עמוסת הספרים ברובע זוגלו. הוא הצליח לבנות יפה את חייו במדינה, היה עיתונאי לתקופה וקצין בצבא. הכעס על הונגריה לא מנע ממנו אזרחות טובה. הוא מראה לנו בגאווה מדליה שקיבל על שירות למופת ביחידת חילוץ אזרחי. ״היינו מחלצים מטיילים ממערות״, הוא אומר. 

"הרגשתי קומוניסט, איני גאה בכך היום". גיורג שנדור // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

הסובייטים הצילו את חייו. ״אבא מת בגדודי העבודה״, הוא מספר. הגדודים היו יחידות סיוע לא חמושות שאליהן גויסו גברים יהודים, שלמעשה הועבדו והורעבו בהן למוות. ״קיבלנו דיווח שאבא מת. היה קר. גם לחיילים ההונגרים וגם לעובדים היהודים לא היה ביגוד מתאים. אז ההונגרים לקחו להם את הבגדים והם קפאו למוות״.

את חייו שלו הצילו הסובייטים בדרך מעט קפקאית. הם התחבאו בבניין עם כוכב - כלומר מסומן כבניין יהודי. בכל יום יצאו להביא מים ולחפש אוכל וחזרו להתחבא במרתף. פגז רוסי הרס את הבית, אבל המרתף נותר בשלמותו. וכך הנאצים שחיפשו יהודים להרוג לפני תבוסתם המתקרבת לא שיערו שנותר מישהו בבית. 

יום אחד ראו דגל אדום מתנוסס על בניין. גרמניה נכנעה. ברחוב הסתובבו חיילים רוסים וחיפשו גרמנים. כשהגיעו הרוסים למרתף שלהם הם נתנו להם לחם. 

שנדור יצא לעבודה ולמד בלימודי ערב. ״הרגשתי קומוניסט, איני גאה על כך היום. אבל הייתי אסיר תודה להם״. הוא עדיין מצטער שלא חי כמו בני משפחתו הישראלים - בקיבוץ. הוא גם ראה בעיניו את הישגי הקומוניסטים - והיו כאלו בתקופה הראשונית: ״הם פרשו חשמל בכפרים רחוקים ולימדו אנשים קרוא וכתוב״. 

כשהגיע המרד, היה שנדור קצין בתותחנים ביחידה שישבה בדרום־מערב הונגריה. הוא הגיע לארטילריה כי באותם ימים הזדקקו לאנשים עם מתמטיקה טובה לחישוב זוויות הירי. הוא היה נשוי עם ילד בן שנה. 

״החיילים הפשוטים ברחו מהמחנה״, הוא מספר. הקצינים היו כולם חברי מפלגה - חלקם הקטן מתוך הכרה וחלקם כי זו היתה חובה לתפקיד קצונה. ״כל שרצינו הוא לשמור על התחמושת, שלא תגיע לידי אנשים לא נכונים. ראינו במורדים סוג של חוליגנים. בשלב מסוים הם שיחררו את האסירים - חלקם פוליטיים אבל מרביתם פושעים. אז זה מה שחשבנו עליהם - חוליגנים״, הוא מספר. הוא מחייך כשאני שואל אותו על ״פלישה סובייטית״. הם לא ממש פלשו כי הם מעולם לא עזבו. 

שנדור אומר שטוב שיאנוש קאדר נכנע. קאדר היה המנהיג הקומוניסטי של הונגריה שעבר צד, נסע למוסקבה ולמעשה המיט כישלון על המרד. "הוא עשה את הדבר הנכון. אחרת היה גרוע בהרבה״, אומר שנדור. 

הוא כנראה צודק. הרוסים היו חסרי רחמים ו־3,000 הונגרים שילמו בחייהם. הוא עצמו דאג מאוד לבנו ולאשתו. כעבור כמה שבועות הצליח לצאת לבודפשט. הוא זוכר את עצמו מפר את העוצר ומוצא עצמו מול חיילים רוסים כשהוא במדי הצבא ההונגרי. הם היו רשאים לירות בו, אבל דבר לא קרה. 

אני שואל אותו משהו שתמיד מסקרן יהודים בישראל או במערב לגבי יהודי הונגריה: מדוע לא ברח - לישראל, לקנדה, לאוסטרליה?

״אמא חיכתה שאבא יחזור. לא היה קבר. רק הודעה של הנאצים שהוא מת. עד יומה האחרון היא חשבה שהוא יחזור״.

 

בהמתנה לאמריקנים

ילדים פטורים מהמחשבות האידיאולוגיות הגדולות וגם מההסברים בדיעבד. בסי סיקיי, כיום עורכת דין בת 68, גדלה בבית עם אב ואם שחזרו מהמחנות הנאציים. האב דיבר על הכל, ואפילו היה ספר על השואה על המדף בבית. האם לא סיפרה דבר. אם שאלו אותה רק התייפחה. הם לא ידעו כמעט דבר על חייה הקודמים, רק שהיתה דתייה. לאחרונה גילו כי בעלה הראשון מת במחנות העבודה. 

לשתי בנותיה נתנה האם שמות אנגליים - בסי ודולי. היא היתה מורה לאנגלית ודיברה במבטא מושלם, ואף סיפרה כי למדה באנגליה. המשפחה התרחקה מפוליטיקה כמו מאש. האב נותר בורגני־יהודי כפי שהיה לפני המלחמה. אחרי דיכוי המרד - כשהמנהיג קאדר דווקא שיפר במעט את המצב הפוליטי, הצליחה המשפחה לבסס עסק קטן של לק לציפורניים. כילדה, אמרו לבסי תמיד לפקוח עין כי היא יהודייה, אך לא להסתיר את זהותה. 

ערב ארוך של חרדה לגורל האם. בסי סייקי // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

הם התגוררו בשדרות אולוי, שהיו נתיב הכניסה של הטנקים הרוסיים לבודפשט. ביום המרד והמהומות האם לימדה בביתו תלמיד בשכונה רחוקה. הם ישבו בחרדה בסלון וחיכו עד אמצע הלילה שתחזור. כששבה הביתה הם נשמו לרווחה. בימים הבאים הסתגרו בחשש; מחצר ביתם זרקו הסטודנטים בקבוקי מולוטוב על הרוסים. הם הקשיבו לדיווחי רדיו מהמערב. בשנים הבאות הכירו דרך אותן תחנות את הביטלס. 

אביה היה בטוח, כמו הונגרים רבים, שבתוך כמה ימים ארה"ב תתערב. הם חששו מפלישה רוסית אבל גם חששו שאם הרוסים יובסו אנשים יחלו לפגוע ביהודים. האם ניתן להאשים את מי שזכרו אך מקרוב מה היה לפני הרוסים?

ההתערבות האמריקנית לא הגיעה, אבל יום אחד הופיע רכב גדול וחיכה מחוץ לבניין. הם עמדו להצטרף לכ־200 אלף הונגרים שברחו מהמדינה בזמן המרד. האב והאם שוחחו ביניהם. הורי האם נספו בשואה והורי האב עדיין היו בחיים. הם החליטו שאינם יורדים אל הרכב. 

אני שואל אותה אם יהיה טוב לנכדיה להישאר בהונגריה. היא חושבת קצת ואומרת שאולי עדיף שיעזבו. יהודי הונגריה אינם תמימים לגבי ארצם. רבים פשוט שילמו מחיר על נאמנות ומשפחה.

 

אלופה אחרי התבוסה

מי שכן היתה בין הבורחים מהונגריה היא אגנש קלטי - שאחרי שנים בישראל חזרה בשנים האחרונות לבודפשט. ואם הכנת הכתבה שאתם קוראים - אחרי מאה שנות דיקטטורות - היא באופן טבעי שיחות של חשבון נפש, אז מפגש עם קלטי הוא מלבב. 

גם בגיל 95, נוכחותה של קלטי מעוררת התרגשות בבית הקפה ברובע השישי שבו נפגשנו. פני המלצריות המשרתות אותה קורנות. אם צעירה מבקשת שאלופת ההתעמלות האגדית תצטלם עם ילדתה. 

"הומניזם זה הדת שלי". אגנש קלטי // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

ספורט אולימפי חשוב פה, וקלטי היא יותר מהספורטאית ההונגרייה המצליחה בהיסטוריה. בתודעה ההונגרית שמור מקום מיוחד לאלופי אולימפיאדת מלבורן ב־1956, שנערכו שלא כרגיל בנובמבר־דצמבר. המשחקים ההם הרימו את מורל העם ההונגרי, בחורף הקשה שאחרי התבוסה. 

קלטי מייצגת סיבה אחרת לכך שהקהילה היהודית בבודפשט נותרה גדולה, למרות כל פגעי הדיקטטורות: מדובר בריכוז כישרון די ייחודי. ממדעים, דרך אמנות ועד ספורט - טבלת זוכי הנובל, המשחקים האולימפיים, פרסי האמנות השונים - מלאה ביהודים־הונגרים, בכל שיטה פוליטית שבה נאלצו לחיות. 

אחרי המשחקים במלבורן - שם היתה הספורטאי המעוטר ביותר מבין ספורטאי העולם עם ארבע מדליות זהב - נשארה קלטי באוסטרליה, שם חיה אחותה. היא היתה כבר בת 35.

היא אומרת בפירוש כי ״ההונגרים היו הגרועים באנטישמים״. היא שרדה את השואה עם ניירות מזויפים. את אחותה ואמה הציל ראול ולנברג, אבל אביה נרצח באושוויץ. בגילוי לב היא אומרת שתמיד העדיפה חתירה בנהר על פני התעמלות. זה היה הזיכרון מאביה שהיה חותר עימה. בשנה שעברה עדיין חתרה בנהר. 

אני שואל אותה למה נשארה בהונגריה. בנה, שיושב לידה, מאתגר אותה: ״אמא, אני מכיר אותך; אם היה לך רע - לא היית נשארת. כנראה אז היה לך טוב״. קלטי מודה שהדבר אפשרי. היא מתנצלת שהאירועים אינם זכורים לה כבר בבהירות, אך הביאה איתה את ספר זיכרונותיה. 

שם היא כותבת: ״איש לא ידע מה מתרחש. איש לא ידע מי ינצח. הסתובבה שמועה שהמורדים מחפשים יהודים שהיו ב־AVO״. זו היחידה שחיפשה והוציאה להורג את הרוצחים הנאצים אחרי המלחמה. 

כיום, כתמיד, קלטי לא מוכנה להיכנס לדיון של הונגריה־ישראל־יהדות. ״הדברים הללו לא חשובים לי. הומניזם זו הדת שלי״, ואחר כך נוזפת בכותב שורות אלו, בצלמת, בבנה, במתורגמנית ובמי שהיא רק יכולה שאינם עושים מספיק ספורט. היא לוחצת את ידי הצלמת - 64 שנים צעירה ממנה - ומוחצת אותה. 

״עדיין חזקה״, היא אומרת בחיוך קונדסי. 

 

גיור בחצר הכלא

אימרה מץ׳ נענה לבקשת הראיון במילים פשוטות: ״אני רואה זאת לחובה וזכות עבורי לספר לקוראי עיתון ישראלי על חבריי היהודים שבין המורדים״. הוא נידון למוות כדי להפחיד את תלמידי האוניברסיטה הטכנולוגית שבה למד, וניצל בזכות קשרים של מוסיקאי מפורסם שהכיר את משפחתו.

מץ' הפך בהונגריה הדמוקרטית של אחרי המלחמה לפוליטיקאי בכיר במפלגה ליברלית שמאלית. זהו ניואנס חשוב: המרד לא היה על קווים של ימין ושמאל. ימין היה מוקצה אחרי הנאציזם; הוא היה בעיקר מרד של ליברלים, סוציאליסטים וקומוניסטים אידיאליסטים בשלטון קומוניסטי זר שמנהיגו (היהודי) מתיאש ראקושי, הגדיר את עצמו ״המעריץ מספר 1 של סטלין״.

ביקור בלתי נשכח בבית של ראול ולנברג. אימרה מץ' // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

עד כמה החברה ההונגרית מקוטבת בשאלות של היסטוריה, אפשר לקלוט בכך שמץ׳ סבור שהיהודים הואשמו במרד. הימין הקיצוני כיום מאשים את היהודים בקומוניזם, ומוחק את חלקם העצום במרד. "חמישה אחוזים מהנידונים למוות אחרי המרד היו יהודים, למרות שהם רק כאחוז מאוכלוסיית הונגריה״, אומר מץ'.

הוא זוכר את הרגע שבו ״גויר״: ״הסתובבתי בחצר הכלא בתקופה שבה חיכינו להוצאות להורג. אחד השומרים קרא לי 'יהודי'. אמרתי לו שאיני יהודי, למרות שלא הייתי מתבייש להיות. הוא התעקש שאני יהודי״. חברו לתא, אישטוון אנגייל, אישר את הגיור: ״מעכשיו אתה יהודי ואני קורא לך מוישה״.

יהודים תמיד היו מוכרים לו. אביו, שהיה ישועי, היה רופא בטרנסילבניה וחצי מחוג מכריו היה יהודי. הוא זוכר שמי שהוציא לו את השקדים בילדותו היה רופא יהודי - ארפד לנייר - שהיה באונייה שיצאה להציל את הטיטאניק. הוא זוכר את אמו לוקחת אותו לבקר באחד הבתים הבטוחים שהקימו ראול ולנברג ודיפלומטים חסידי אומות עולם אחרים, ״ושם ראיתי אותם חיים בחרדה ובצפיפות והבנתי מה זה להיות יהודי״.

מי שמאשר את ה"גיור״ של מץ׳ הוא הימין הקיצוני. הוא עצמו נואם באירועים יהודיים, מוחה על שכתוב ההיסטוריה, דואג להנצחת יהודי המרד וזוכה על כך להאשמות אנטישמיות באתרי הימין הקיצוני. 

למה כל היהודים לא עזבו את הונגריה אחרי השואה?

״אתה יודע, חשבתי על זה הרבה אחרי שאישטוון אנגייל הוצא להורג. מה הייתי עושה במקומו אחרי השואה. הוא הגיע לאושוויץ עם אמו ואחותו. אמו נרצחה מייד בקרמטוריום. אחותו הוצאה להורג באופן פומבי בגלל ניסיון בריחה, והוא נאלץ לצפות בכך. חשבתי, מה הייתי עושה במקומו? האם הייתי חוזר להונגריה להילחם במי שעשו לי זאת? האם הייתי מהגר לישראל?״

השופטים לא ריחמו על מי שהיה באושוויץ?

״הם לא ריחמו גם על קטינים״.

בשיחות שניהלו בתא, דיבר אנגייל רבות על הקיבוץ בישראל. מץ' מצידו סיפר לו על קומונות שהקימו הכמרים הישועים עבור אינדיאנים בפרגוואי כבר לפני 400 שנה. כשביקר כעבור שנים בישראל, כראש ועדת ההגנה של הפרלמנט ההונגרי, הרגיש חובה לסגור מעגל ולבקר בקיבוצים. כאב לו שהם כבר לא פופולריים. 

מנקודת מבטו של מץ' לא היה שום קשר בין המרד לאנטישמיות. יהודים היו מפקדים ונבחרו לתפקידים רבים בצורה דמוקרטית. לדבריו, בין המורדים לא היו אנשי "צלב החץ" והקומוניסטים המורדים נהגו לומר ״בזמננו מרקס לא היה מרקסיסט״. זה כנראה ההבדל בין המורדים עצמם לציבור ההונגרי הרחב. המורדים היו אידיאליסטים, האיש התומך ברחוב הסתפק בתחושות לאומיות ולעיתים אנטישמיות. 

כשיצא מהכלא, אחרי שש שנים, ראה מץ' הונגריה אחרת. ״פתאום היו מיליון חברי מפלגה. בשנים שאחרי המלחמה ראקושי לא הצליח להרחיב את המפלגה הקומוניסטית אז הוא אילץ לבסוף את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית להתאחד איתה״. הוא עדיין היה חלק מקבוצה של ותיקי המרד שהיו מסומנים כמי שאסור להעסיקם. ״מרביתם היו יהודים. ידענו לחיות כקבוצה שחבריה עוזרים זה לזה״.

ככל שאני מזדקן אני חושב יותר ויותר על אישטוון אנגייל״, הוא אומר לי לסיום. ״יש גבעה ליד אגם הבלטון ששנינו אהבנו מאוד. דיברנו על כך שנגור שם בזקנתנו ונמות מול השקיעה. הלכתי לשם; השמש בכלל שוקעת בצד השני״.

 

"בזיכרון אין תועלת בכלל"

במכתבו האחרון לפני הוצאתו להורג כתב אישטוון אנגייל לחבר יהודי - אישטוון אורשי: 

״הסוף קרב. אני חלוש אבל לא במוחי. יש לי יותר מדי זמן לעסוק בעצמי וזה מגעיל אדם פרקטי כמוני...

"אולי בעתיד יעשו מאיתנו גיבורים כדי שירגישו רע עם עצמם. אם זה יקרה, אני מבקש שתמחה על כך! אני לא רוצה להיות חלק מלוכלך בהיסטוריה. אנא שכח אותי. בזיכרון אין תועלת בכלל. אנא חיה וצחק הרבה. כך גם אני רוצה לחיות. אל תיתן לנוסטלגיה ולזיכרון להכתיב את חייך... אם הסוף כואב זה רק בגלל שאני חושש שזה יכאיב לאהובי״.

"הימין הקיצוני גונב את המהפכה". לסלו אורשי // צילום: קלאודיה קובאץ', בודפשט

אישטוון אנגייל, בן לבעלי מלאכה יהודים ומפקד יחידת רחוב טוזטולו במרד, נתלה. הוא נקבר ללא סימון קברו בפינת בית הכלא יחד עם הרבה מהמוצאים להורג, ומנהיג המרד אימרה נאג׳. בצעד הראשון של הונגריה החופשית ב־1989 הם נקברו מחדש בקבר ראוי. אנגייל הפך לסמל שלא רצה להיות. 

את לסלו, בנו של אורשי, אנחנו פוגשים בבית הפרופסור המפוזר שלו ברובע השני. הוא מהחוקרים המרכזיים במכון לחקר אירועי 1956. הביוגרפיה של אורשי הבן מעידה על החיים המעוותים תחת הקומוניזם. הוא כלל לא למד עד גיל 34 - העדיף לעבוד בבנייה ועם נוער במצוקה. ״מי רוצה להיות איש אקדמיה בעולם לא חופשי?״ הוא אומר. הוא מסמל דור של הונגרים שהשאירו את שאיפותיהם מאחור. 

משפחתם היתה משפחה יהודית מושרשת בסומבטהיי, קרוב לגבול אוסטריה. רבים ממשפחתו נספו בשואה. אורשי הבן היה בן שנה בשנת המרד. אביו נידון לשמונה שנות מאסר על חלקו במרד שהתרחש בתחנת הרדיו שבה עבד. הוא ריצה שלוש מהן.

״הימין והימין הקיצוני בהחלט גונב עכשיו את המהפכה הזו״, הוא אומר. ״היא היתה מהפכה של המעמד העובד וגם אידיאליסטים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים״.

האם התקופה הקומוניסטית היא מעין צידוק לשואה בעיני הימין הקיצוני כיום?

״בוודאי. היהודים אשמים בעיניהם בקומוניזם וגם בליברליזם״.

אורשי במידה מסוימת ממלא את צוואתו של אנגייל. תמונתו של אנגייל נמצאת בין תמונות ״המרטירים״ על בית הטרור בשדרות אנדרשי - מוזיאון הנצחה בעל מעמד לאומי מקודש המתיימר לתעד את פשעי הדיקטטורות. ״יש בו הרבה שגיאות עובדתיות. אבל החמור מכל הוא שהוא מציג את העידן הקומוניסטי באור קודר משהיה, כמה שהיה קודר, ואת העידן הפשיסטי באור בהיר משהיה״. 

למה הקומוניסטים לא הטמיעו יותר את זיכרון השואה? הרי הם היו מנצחי הנאצים ויכלו להאדיר את עצמם. 

״זו שאלה טובה", אומר אורשי, "אולי כי הרוסים הביסו את הגרמנים, ולא ההונגרים. הרבה מאנשי 'צלב החץ' הנאצים היו כבר חברי המפלגה הקומוניסטית״.

קשה להכחיש את הדברים: בעמוד האינטרנט של המוזיאון העוסק במלחמת העולם השנייה המילה יהודי לא מוזכרת. מספר הקורבנות בשואה היה גדול פי 200 ממספר קורבנות מרד 1956. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו