מוסול תיפול, דאעש והשאלות יישארו

גם אם לא ברור כמה זמן תימשך הלחימה, מוסול תיפול. צבא עיראק, לוחמים כורדים (פשמרגה), מיליציות שיעיות (הנתונים למרות איראנית), מיליציות סוניות, כוחות טורקיים וכוח אווירי מערבי בראשות ארה"ב - מול יותר מ־20 אלף לוחמי הקואליציה, לכ־5,000 לוחמי דאעש במוסול אין הרבה סיכוי.

בחודש יוני נפלה פאלוג'ה, עיר חשובה מאוד אסטרטגית לדאעש. באוגוסט נמלטו הדאעשיסטים ללא קרב מג'רבולוס, ניגפים מפני הטורקים וצבא סוריה החופשית. גם דאביק נפלה ביום ראשון ללא קרב.

אבל במוסול זה אמור להיות אחרת. ראשית, בגלל הנפט ולכן בגלל הכסף, המון כסף. ראשי דאעש לא יוותרו בקלות לפעיליהם, שיבקשו - אחרי מקלחת טובה ובעיקר גילוח - להימלט מהעיקר בחסות האזרחים. שנית, יש לקרב משמעות סימבולית: בעיר הזו הכריז אל־בגדאדי על הקמת הח'ליפות שלו ביוני 2014 אחרי שאנשיו גירשו - במקרה הטוב - את הקהילה הנוצרית החשובה, שאותה ביקרתי לפני כמה שנים.

שלישית, יש לגירוש דאעש מהעיר גם חשיבות אסטרטגית. מזכיר ההגנה האמריקני, אשטון קרטר, אף הכריז שמדובר ב"רגע מכריע במערכה להבסת דאעש". קרטר צודק באופן חלקי. אמנם ההפצצות האחרונות נגד בכירים של דאעש במוסול חיסלו 20 מפקדים ויש לה חשיבות, אבל לארגון אין בעיה להחליף. אבל דאעש - וזה חשוב - אינה רק ריבונות על שטח. דאעש זה גם ריבונות על המוח, על הלך הרוח של צעירים רבים ברחבי העולם שנמשכים לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של הארגון ומוציאים לפועל את הפיגועים במקומות מגוריהם בפלורידה, בפאריס או בניס.

המערכה על מוסול לא תמחוק את דאעש תודעתית, אבל היא תצמצם את הריבונות לריבונות על התודעה בלבד, ללא השטח. כמו אל־קאעידה. זה לא פחות מסוכן, אבל זוהי התחלה. ה"ח'ליפות" של דאעש קרצה לצעירים רבים שראו בה "גן עדן". הם צריכים להבין שהיכן שדאעש נמצא זה גיהינום. כאשר דאעש הקים את ה"ח'ליפות" בסוריה ובעיראק, הוא העניק למעשה לכוחות הפועלים נגדו כתובת ל"ביקורים". רק הכורדים באו לבקר. והשאר, מפעם לפעם שלחו מטוסים.

אחרי שמוסול תיפול, יישארו השאלות. העובדה שהעיר היתה בידי דאעש יותר משנתיים היא תעודת עניות לקואליציית האנטי־דאעש. אי אפשר באו"ם להטיף מוסר לחלק מהחברות ובמקביל לאפשר למיליון וחצי אזרחים במוסול להיות בני ערובה של מרצחים חשוכים. מצד אחר, זה אולי מה שקורה כאשר כוחות הקואליציה חושדים זה בזה יותר מאשר במנהיג דאעש אבו בכר אל־בגדאדי ומנתחים את המזרח התיכון מבחינה גיאופוליטית באופן שונה. שימו לב מה אמר בסוף השבוע ולדימיר פוטין בהודו. נשיא רוסיה קרא לכוחות הפועלים נגד דאעש במוסול - בעיקר "החברים" האמריקנים והצרפתים - שיעשו את המקסימום כדי להימנע מפגיעה באזרחים. מישהו שמע על הפצצות האימים של הרוסים (ובעלי בריתם) בחאלב?

מה שמוביל לשאלה נוספת, מיידית יותר. ההסכם של אחרי הקרב הוא בעל חשיבות גדולה מכיוון שהסונים יודעים כי עתידם הפוליטי בעיראק הוא חלק מהמלחמה. ביום שאחרי, סונים ושיעים ישובו להתעמת. הקרב על מוסול, לצערנו, לא יתקן את המזרח התיכון החולה שלנו. ועוד לא אמרנו מילה אחת על המשבר ההומניטרי הצפוי לפקוד את מיליון וחצי תושבי מוסול.