שקרים בשירות הטרור

בין כיפור לסוכות ישב מנכ"ל בצלם חגי אלעד בין שונאי ישראל מושבעים, וסיפק לעולם אליבי להיכנס בכוח למדינת היהודים ולהשליט בה סדר. ארגונים כבצלם ומרעיהם בשמאל הרדיקלי מדברים על דמוקרטיה, בעוד הם עצמם בזים לה ולעם שהחליט אחרת. בניגוד לתעמולתה השקרית, הקבוצה הזו נהנית מסובלנות הדמוקרטיה הישראלית, המאפשרת לה לטמטם את העולם בפעילות הלשנה קבועה בשם מוסר מעוות. חצאי האמיתות שאלעד השתמש בהן במנותק מההקשר ההיסטורי והגיאו־פוליטי יסייעו לטרור מדיני נגדנו, שבהמשך יתורגם לטרור אמיתי, כי "אפילו הישראלים אומרים", ולכן כל מאבק נגדם מוצדק.

אם נחפש מקבילה לחרפת השמאל הרדיקלי, נמצא אותה בחלק היותר הזוי של "נטורי קרתא", שחבריו מצטלמים עם צוררי ישראל כאחמדינג'אד, בדומה לסנבלטים מראשית הבית השני, "צָרֵי יהודה ובנימין" ש"כתבו שִׂטְנָה על יושבי יהודה וירושלים" והלשינו לאימפריה הפרסית נגד שבי ציון. גם השמאל הרדיקלי מתנהג ככת דתית המתעלמת מהמציאות כשסותרת את אמונתה. יידע העולם שחגי אלעד מקביל למשה הירש, "שר החוץ" הנלעג של העדה החרדית.

בהבדל גדול. הדת היהודית מצאה דרך לכפר על תחושת האשמה והחטא: תשובה (וידוי), תפילה וצדקה. ארגוני "זכויות אדם" כבצלם חזרו לדפוסי הדתות הקדומות, שכמותם מוצאים היום באיסלאם הרדיקלי: כדי לכפר על מה שהם חושבים כאשמת ישראל הם לא מסתפקים במילים, אלא מבקשים להקריב את חיי היהודים על מזבח שאיפותיהם הפוליטיות. לא רק חיי יהודים ייגדעו בעוון טיפשות השמאל הרדיקלי אלא גם חיי פלשתינים, שיופקרו לשלטון תנועות אכזריות כחמאס ודעאש. זה פירושו המעשי של מה שדוחקי קץ מופקרים דוגמת חגי אלעד ודומיו מכנים "סיום הכיבוש" או "מדינה פלשתינית".

מדובר בפלג קיצוני, חוד חנית של שכבה חברתית קטנה שבזה לעמה, שונאת את מדינתה וגוזרת הטבות מהחזות המוסרית כביכול שהיא מציגה לעולם ביחס לחברה הישראלית - אבל בעצם דואגת לעצמה, למעמדה ולפרנסתה על חשבון אחיהם. המשורר אורי צבי גרינברג תיאר אותם כאנשי היום השביעי (אחרי ששת הימים שבה שוחררה הארץ): "ביום השביעי... עלו מעמק הסוטים... דתן ואבירם... סנבַלַט ומרעיו... מדי דור עדֵי דור... ובאותם הקולות מגָרון: 'אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי'...". כך הם ייזכרו בהיסטוריה של עמנו.