"יש לי נערה ושמה סו/ היא יודעת בדיוק מה לעשות/ היא מנענעת למזרח/ היא מנענעת למערב/ היא הנערה שאני הכי אוהב". נשמע קצת חלול ומטופש, לא? לא בדיוק שירה לירית או משהו שיכול להיכנס לפנתיאון כאגדה. אז זהו, שכן. השורות האלו הן תרגום ללהיט "טוטי פרוטי" של ליטל ריצ'רד, שזכה לגירסת כיסוי מוכרת במיוחד של אלביס פרסלי. השיר הזה אמנם הביא לעולם כמה ממאפייניו המוקדמים של הרוק, אבל נחשב ללהיט פופ מובהק, ומסיבה פשוטה - הוא מזיז, הוא כיפי, הוא לא מחייב ולא גורם להרהר בו יותר מדי. הוא גורם לנוער לנענע, לרקוד, ליהנות ממשובה של רוח נעורים. השדה המוסיקלי, תנאי ההפקה ומאפייני השוק אמנם השתנו מאז אמצע שנות ה־50, עת כיכב "טוטי פרוטי" במצעדים, אך הצעירים נשארו צעירים והפופ נשאר פופ.
ההתרסה שבשמחה
באותן השנים בישראל הפופ היה עדיין בחיתוליו. שוק המוסיקה הישראלי נשמע כמו פרשנות עברית למוסיקה ששמעו ברוסיה ובמזרח אירופה. האווירה השמרנית והפוריטנית הזו היא שמנעה את ההגעה של הביטלס לישראל מחשש שישחיתו את הנוער עם התספורות המוזרות שלהם, היא שהכתיבה לאמני פופ לשיר על נושאים בעלי חשיבות לאומית. ישראל של אז נאבקה על קיומה ולא היה זמן או מקום להשתטות בו, להשתחרר בו, לצאת לרגע מהשיגרה ופשוט לנענע. היו צרות גדולות שהונחו לפתחו של העם, וגם האמנים גויסו כדי להתמודד איתן. התפיסה הזו, טהרנית ופשטנית מאוד בגישתה, טוענת שאין מקום לרוח שטות, שמוסיקה היא אמנות נעלה, שלפזמונאות אסור להתיישב על הברזלים ולדבר בשפת העם. השמרנות הזו מוצאת את עצמה במאבק גדול מול הפופ הישראלי היום. באופן מעניין מאוד, היא עדיין בוחרת להתייחס אליו כ"מוסיקה מזרחית" או כ"פופ ים־תיכוני", למרות שהשמות הלוהטים במיוחד בקרב צעירים היום יוצרים מוסיקה מאזורים אחרים. "כמו בריו" של אגם בוחבוט יושב על מקצב ברזילאי מובהק, "תמונת מצב" של איב אנד ליר הוא הפקת דאנס מערבית לחלוטין, "רגאביטי" של עדי ביטי הוא שיר רגאטון (שילוב מוסיקלי של היפ־הופ, דאנסהול, מוסיקה לטינית ואר אנד בי) במיטב המסורת הלטינית.
לכל להיטי הענק, כמו לאלו של סטטיק ובן אל, הכוכבים הבלתי מעורערים של הרגע, נוספים סלסולים ואלמנטים "מזרחיים". המירכאות האלה מחזיקות משקל עצום - בדיוק כמו שמוטיבים לטיניים בשירים של ריהאנה, ילידת ברבדוס, לא הופכים את המוסיקה שלה לפופ לטיני, בדיוק כמו שמוצאה הלבנוני של שאקירה לא הופך את המוסיקה שלה לפופ ים־תיכוני, כך גם במקרה של השמות שהזכרתי קודם.
כוכבי הפופ הישראלים עושים פופ ישראלי, ובישראל שטופת השמש ששוכנת לחופו של הים תיכון, אלו האלמנטים שנמזגים אל תוך המוסיקה שלהם - חופים, נערות ונערים בבגדי ים, אלכוהול והרבה שמח. הם צעירים, הם רוצים לחגוג ולא לדאוג, הם מלאי מרץ ובא להם "להרים". וכדי להרים לא צריך סיבה. להפך, טוב ונכון להרים דווקא ברגעים הקשים.
אבל בישראל, שלא רוצה להיפטר מהתפיסה המיושנת הזאת, אי אפשר לחגוג סתם. הרי יש אינסוף איומים ביטחוניים בכל רגע נתון, השסע החברתי גדול מאי פעם, אז מאיפה הבאתם עכשיו את כל הכפיים והשמח? איך אתם מרשים לעצמכם? עבור השמרנים, הפופ הוא התרסה לא לגיטימית מול המציאות, והרי אין פה שום דבר חדש.
בן אל תבורי עם סטטיק. הכוכבים הבלתי מעורערים של הרגע
כשאלביס הופיע בתוכנית של אד סאליבן ב־1956, הוחלט לצלמו מהמותניים ומעלה כדי לא להכניס מחשבות זימה בראשו העדין והתמים של הנוער. תנועות האגן שלו לא שונות במאום מהקליפים שופעי ההורמונים של היום. זו התרסה, והיא נעשית בגאווה ובמלוא הכוונה.
מאש־אפ ישראלי
התופעה המעניינת שאופיינית לישראל בלבד היא הזיהוי הפוליטי והחברתי השגוי שנולד דרך ההפרדה הזו. ההשטחה והרדוקציה מגיעות מהצד השמרני, שמזלזל בלהיטים הגדולים של הרגע. הוא חושב שהאווירה המהורהרת והנוגה שאפיינה את תור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה־90 עדיפה על החגיגה של היום. לשיטתם, להיות עצוב ועמוק עדיף על להיות שמח ורדוד, ואין דרך לשלב בין המצבים או לחיות בתנועה ביניהם. או שאתה רוקר מדוכדך שנושא על כתפיו את עולו של מאבק חברתי ופוליטי טעון, או שאתה כוכבן חסר דעת ושטוח שרוצה להרביץ מכה. השסע והקיטוב, שמיוצרים ומיוצגים גם בזירות שאינן מוסיקליות, כמו מאלצים כל אחד מאיתנו להחליט באיזה שדה הוא נמצא - אתה שמאלן, אשכנזי, תל־אביבי, אליטיסט שבוחל בכל הרפש הפופי חסר הערך הקלורי, או שאתה מזרחי, ימני, פריפריאלי (במידה כזו או אחרת), קל דעת וחובב קריוקי. אין גם וגם, וזו טעות שמקורה בראייה צרה ומתנשאת.
הראייה הדיכוטומית הזו, בדיוק כמו ההתעקשות לבחון פופ בכלים אמנותיים מיושנים, מיותרת לגמרי, ובעיקר עכשיו. להיטי הענק האלה הם צעדיו העצמאיים הראשונים של הפופ הישראלי. סוף־סוף אנחנו לא מעתיקים שירי עם רוסיים או המנוני רוק מערביים (שגם ככה צלעו ברוב המקרים בגלל המשקל החריג של העברית), אלא עושים משהו ישראלי. המאש־אפ הזה, בין מקצבים לטיניים ושירה מזרחית, בין הפקות מערביות לאיקונוגרפיה מקומית, הוא חזק ומדויק כל כך שהוא מדביק אליו לא רק צעירים.
הרי גם אם חציתם את גיל העשרה, אתם בוודאי מזהים לפחות חלק מהשמות שהוזכרו כאן. בוודאי שמעתם אחד מהלהיטים האלה ברדיו או בחתונה. בטוח נתבקשתם על ידי הילדים או האחיינים שלכם להשמיע להם אחד מהם ביו־טיוב, וסביר להניח שגם נדבקתם בעצמכם.
ולמה לא בעצם? זה מרגיש נכון ומקומי, זה משחרר לכמה רגעים מהאימה ומהלחץ ששולטים ביומיום שלנו, זה סוחף ומחבר אתכם בחזרה לילד שבכם שלא חשב על "המצב" או היה מוטרד מדאגות היומיום, זה כיף שלא דורש הסבר, זה לא קשור בשום צורה למחנה הפוליטי שאליו אנו משתייכים, למוצא העדתי שלנו או להשקפה החברתית שלנו. זה קשור אך ורק ליכולת להשתחרר מכבלי המודעות העצמית המעייפת, ולהרשות לעצמנו להיסחף עם הקצב ולהרים. הצרות יחכו לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו