לא יעזור לנביאי הזעם: בעלות ברית

יש חיים אחרי הבית הלבן, בעיקר אם נכנסת אליו צעיר. יש להניח שאובאמה ימשיך להתעניין, ואף להתעסק בסוגיות בינלאומיות. לנשיא לשעבר יש, בדיעבד, גם הרבה יתרונות. יש לו הרבה יותר פנאי והרבה פחות אחריות. יש להניח כי לא נספיק להתגעגע, והוא כבר ישוב. ייתכן מאוד כי הנשיא לשעבר יחזור אלינו לאזור כדי לנסות לתקן את מה שהתקלקל במשמרת שלו.

הנשיא לשעבר אובאמה ינסה, יש להניח, גם למצוא פתרונות לסכסוך הישראלי־פלשתיני. אובאמה לא איבד מהרצון שלו להביא לסיום הסכסוך, אבל עם השנים בתפקיד הוא הבין - כמו הנשיא ביל קלינטון בזמנו - עד כמה הסכסוך מורכב.

מספיק היה להשוות בין הנאום הראשון של אובאמה בפני העצרת הכללית לפני שמונה שנים לזה של שלשום. בראשון ראינו נחישות לפתור את הסכסוך, בשני מודעות לבעיה וקריאה לשני הצדדים להכיר בחיוניות הפתרון. לישראלים קרא להפסיק לבנות בהתנחלויות (לא חדש) ולפלשתינים להכיר במדינה היהודית (מאוד לא חדש).

מה יעשה כעת אובאמה

עכשיו השאלה הגדולה היא מה יעשה אובאמה עד חודש ינואר, עת יעזוב את הבית הלבן. האם הוא באמת יצטרף ליוזמה הצרפתית האורבת לנו במועצת הביטחון אחרי הבחירות בארה"ב? כך, לפחות, חוזים הפרשנים הפסימיים שכבר שנים מציירים לנו מציאות דמיונית שבה ארה"ב וישראל, בעידן אובאמה ונתניהו, הופכות בכלל לאויבות (אלמלא הפחתת תקציב הביטחון האמריקני בעידן אובאמה, עוד היינו יורדים למקלטים מחשש להפצצות אמריקניות על תל אביב, אילו רק הפרשנים היו באמת צודקים).

ובדיוק בגלל החידה הגדולה מה יעשה אובאמה עד תום הכהונה, קיבלה אתמול הפגישה ה־17 (ואולי האחרונה בתפקיד בין אובאמה הנשיא לנתניהו) חשיבות עליונה. על פני הדברים, הפגישה היתה טובה. אובאמה דיבר על הדאגה שלו מהבנייה ביהודה ושומרון, שמבחינתו מהווה מכשול לשלום, ואילו נתניהו דיבר על המחויבות של ישראל לשלום. לשני המנהיגים מטרה זהה. השאלה איך מגיעים. יכול להיות שאולי גם לפלשתינים יש חלק בבעיה? בינתיים, התווספו אי אלו בעיות לא פשוטות באזור וכמה מדינות אפילו התפרקו ובסוריה כמעט 400 אלף אזרחים נהרגו והפלא ופלא, אין קשר לישראל ואין קשר לסכסוך הישראלי־פלשתיני שאמור היה להיות הפתרון לכל בעיות העולם.

יש לו מורשת

אובאמה רצה מורשת ואותה הוא כבר השיג. על ההסכם המאוד לא נעים עם איראן הוא כיפר מבחינתו כאשר הגדיל את תקציב הביטחון של ישראל במשמרת שלו. יש להניח שהנשיא האמריקני דווקא העריך את העובדה שנתניהו חתם עימו, למרות התנגדות חלק מידידיה של ישראל בסנאט. קשה להאמין שהתגובה של אובאמה תהיה הצטרפות ליוזמה הצרפתית למהלך הפוגע בישראל במועצת הביטחון. לווטו האמריקני יש במקרה כזה תפקיד כפול: גם לשמר את הקשר ההדוק והמיוחד בין שתי המדינות החולקות את אותם הערכים וגם שמירה על ההגמוניה האמריקנית בתהליך השלום מכיוון שהיוזמה הצרפתית נכנסה לוואקום שהאמריקנים הותירו אחרי הניסיון הכושל של יוזמת אובאמה־קרי. אמריקה בעידן אובאמה אמנם בחרה לעיתים להנהיג מאחור במלחמות, אבל האם היא תעשה צעד דומה גם בתהליך שלום? קשה להאמין.

היתה בפגישה בניו יורק גם שפת גוף, והיה גם סמול טוק, שבו הזמין נתניהו את אובאמה לקיסריה לשחק גולף. אם נסכם, אפשר להגיד לכל אותם נביאים, שליוו את הקשר בין שני המנהיגים בשנים האחרונות, שלמרות התחזיות הקודרות שלהם ונבואות הזעם, מאוד ייתכן כי אובאמה ונתניהו נפרדו בסוף כידידים. לגיטימי להוסיף סימן שאלה.

לאובאמה ונתניהו השקפת עולם שונה וזה לא סוד ובטח לא חדש. גם אתמול בפגישתם האחרונה אפשר היה לראות כי המחלוקות בין השניים עדיין קיימות ויש להניח שגם אם אובאמה היה ממשיך בתפקיד עוד שמונה שנים הן היו נותרות. אובאמה לא התאים את עמדותיו לאלה של נתניהו וגם ראש ממשלת ישראל שמר על עקרונותיו ועל האינטרסים של ישראל כפי שהוא רואה אותם וגם בוחריו. אבל צריך לזכור: אלה לא רק יחסים בין מנהיגים, אלא בין מדינות.

כעת מותר שוב לתהות אם אכן אובאמה יצטרף אולי כצעד אחרון שלו בתפקיד שלו כנשיא למהלך צרפתי שיביך את ישראל. קצת קשה להאמין לאור מה שראינו אתמול. הפגישה אתמול הוכיחה כי המחלוקות עם אובאמה קיימות, אבל קשה יהיה להסיר אותן לא פחות מהקושי לפרק יישובים.